כאן
אבק,
וגם שקט,
בין מסמר
לבין קרש,
לשולחן כך תשב
לה
משפחת עכברים
יהודים.
שבת בלי נרות ,
חיים בקירות.
וגרגיר של טיח נופל
לו לפתע.
בחושך זזים
אישוני חרוזים.
דממה
ואשמה
וצריך למהר.
וקופא לו הדם בורידים
כי ערב שבת,
עבודה משחררת,
מזל טוב.
פחדים חדשים
נולדים.

חורקת לה שן,
ומי שם
ישן?
ומי את כל הגבינה שוב גמר,
מי לא השאיר,
לא חשב על מחר...
ומי השומרים שוב שכח להעיר,
סיסמה!
נשימה...
זה רק צל על הקיר.
שייפול כבר .. לוחש לה הקול הפנימי,
הבהיר.
ממולה אז לועגת
הדמות
מן הראי..
זה קרה בעבר
זה יקרה,
את
תראי.
שוב גואה גל
של רפש
במנהרת
הנפש..
הם באים. סוכני
חרש,
משטרת
הרגש.

ילדתי
הכפולה,
מרגלת אילמת,
אל סתר
צללים
בנפשה נעלמת.
שוב עין
בודדת
לסדק נצמדת.
רואה,  ולברוח רוצה,
רק לרוץ.
יש חיים. יש עולם
אין פחדים
שם בחוץ.
עיניים עוצמת,
מתפללת.
את תפילת
הדרך
מקללת.
הנה תמו ימים ,
ילדת טעם נרכש,
אין תופסים בשדה
של שיפון
מעופש.

זהו
ליל הבריחה,
זה הלילה
שלה.
אולי מחר
שם
מחוץ לקירות,
מישהו אחר
אז
ישיר
גם לה.
יום אחד יתעורר שם
גם הוא לצידה..
ואולי היא תתחיל לדבר.
לא יאבד שם קולו
כמו קולי,
כמו אז,
מאוהב,
וטיפש,
ועיוור.

אולי הרוח הרעה
תשכח בה
בחילופי עונות,
אולי גם אהבה
תפרח
בה
מהסיבות
הנכונות.