באותו הלילה, שנינו ידענו שהגיע הזמן שהיא תחזור לירח.
תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע, למרות שלעולם זה לא נאמר בפירוש.
כמו כוס זכוכית שמתנדנדת על קצה של שולחן, והרי ידוע שבסופו של
דבר היא תיפול.

מהרגע הראשון שפגשתי אותה, ידעתי שהיא תצטרך לחזור. היא ישבה
בפינה של הבר עם שמלה אדומה ועיני ירח, אבל באותו רגע, כל מה
שראיתי היה אושר. לא שמלה, לא עיניים ולא שדיים - ראיתי את
האושר שלי יושב בודד בפינה של בר. מיד ניגשתי אליה ואמרתי לה
"את זוהרת כמו הירח." היא ציחקקה ואמרה "הירח לא זוהר, זו רק
השמש שגורמת לו להראות ככה." הרגשתי בגרון מועקה של כישלון, אך
היא מיהרה ואמרה "ובכל זאת, תודה." כבר חשבתי ללכת, אבל מי אני
שאוותר על האושר שלי בכזו קלות?
מפה ולשם, התחלנו לדבר. לדבר איתה גרם לזמן להראות מגוחך.
דיברנו על הכל, ואכלתי כל מילה ומילה שלה בשקיקה, כמו יודע
שלעולם לא אהיה שבע.
נהיה מאוחר והיא הייתה צריכה ללכת. לפני שהלכה, נתנה לי חיוך
ומספר. מעולם לא התאהבתי במספר, עד לאותו הרגע. היא נעלמה לאט
לאט, ואני הרהרתי ביני לבין עצמי - איך זה שהאושר שלי כל כך
יפה?

אבל באותו הלילה, באותו הלילה היא הייתה צריכה לחזור לירח,
ואני הייתי חסר-אונים, מעכל-בקושי את ההוויה הנוראית הזו שאפפה
אותנו.
"רק ללילה" התחננתי אליה, "הישארי איתי לפחות ללילה." היא
הביטה בי, וחייכה את החיוך העצוב ביותר שראיתי. הירח הסתכל
עליה מהחלון, והיא הסתכלה עליו חזרה ונשכבה על המיטה.
"שהירח יקנא קצת."