לילה, גן חשוך
לחות ממלאת את האדמה
שני גופים שרגילים להיות צמודים בונים ביניהם חומה.
כל שתיקה - לבנה
כל מבט - שכבת בטון
כבר ברור מה יקרה. זה הדבר הנכון.
הולכת משם,
חושבת. בוכה.
זה החיים ונשאר להמשיך איתם ככה.
אבל לא מניח
הזיכרון בוער
נשיקות כמו שלו לא יהיו עוד יותר.
בחוסר פרופורציה
הלב לוכד
ואין ספר הדרכה שיעזור להתמודד.
מקבל מעטפה מלאת כתמי דם:
"השפתיים שלי שמורות לך לעולם." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.