New Stage - Go To Main Page

מפלצת התהילה
/
יד ביד עם האוויר

קוראים לי אמיר ואני בלתי נראה. לא בחרתי להיות כך, אבל נראה
שאלוהים, או מי שישב שם למעלה, או למטה, או בצדדים, שאף יותר
מדי אדי גז חממה ברגע שנפגשו הביצית והזרע של הוריי, והחליט
לעשות מתיחה טרגית.
רק מספר מצומצם של אנשים ידעו שאני כך, כלומר בלתי נראה: אני,
אמי, ד"ר גלושרמן שיילד אותי, הוא שבישר לאמי שתאלץ להוליד דבר
מה שאותו תוכל רק לחוש, ואולי גם לשמוע אם תתפלל מספיק, וילדה
קטנה בגן שהייתי בו, לפני שנים רבות, שיכלה, איכשהו, לדבר אליי
חזרה.
שמה היה סרין והיא ישבה על החול לצדי ושיחקה בטרקטור בזמן
שדיברנו לראשונה. הכול קרה בטעות כמובן. אני, שהייתי אמור
לשמור על שתיקה מופתית ולסור מדרכם של כולם (אמי התעקשה שאגדל
בסביבה בריאה למרות הכול, לכו תבינו אותה), הבחנתי בילדה סוללת
את דרכו של הטרקטור בחול ושרה לעצמה שיר משחק כלשהו. שערה
הבהיר והגלי היה כה ארוך, שנגע בחול, נקודת חן זעירה מעל שפתה,
עיניה בצבע השמיים בקיץ. כבר אז נדמה שהייתי מבוגר מכפי גילי,
וחשתי שגורלנו נקשר זה בזו.
כשטמנה את ידה בחול, טמנתי אף אני את ידי. רציתי לדעת איך
מרגיש מגע אדם, ולא של אמי, או של הרופא שלי. מעולם, עד אותו
הרגע, לא חשתי רצון עז כל כך לדעת. היא השאירה את ידה בידי ולא
נבהלה, וחייכה אל האוויר. ידה הייתה חולית וקטנה, נעימה
ומחוספסת. ומאז היינו בלתי נפרדים.  

הייתי בן 12, כשסרין הפסיקה לדבר אליי בנוכחות אנשים. גם היא,
כמו רב האנשים ששמעו אותי, או שחשבו שהם מדמיינים קולות, נכנעה
להיגיון הבריא שאמר שאין שם אף אחד. אך היא, שלא כמו כולם, לא
סילקה אותי מדרכה. להפך, היא בכתה לי כשהייתה עצובה, שיתפה
אותי בנבכי נפשה, ייעצה לי איך להתנהג ואיך לא להיות עצוב. היא
פתחה את דלת חדרה שאכנס בלילה ואשמור עליה. היא תמיד פחדה
שמטוס גדול יתרסק על חדרה והיא תמות לבד. היא הייתה אמיצה, לא
להאמין בי ולהאמין בי בו זמנית.

הייתי בן 15, כשקירבה לראשונה את ראשה אליי, רועדת ונרגשת,
והושיטה לי את שפתיה. נשקתי לה, קצב לבי מתגבר. הדבר הבא שקרה
היה שאחותה הגדולה נכנסה וראתה אותה יושבת על הרצפה כשהיא
נושקת ומחבקת אוויר, וצחקה צחוק גדול ומרושע. מאז הייתי מורשה
לבוא לעיתים רחוקות יותר, ורק כשאין אף אחד בבית.

עם השנים, הגענו אני ואמי למשרדו הקטן של הרופא שיילד אותי,
ד"ר גלושרמן. הוא שמר לנו שעה כל שבוע במשרדו הקטן והמרוחק
בבית החולים איכילוב. כל פגישה הייתה מהירה ושקטה, שהרי הייתי
עניין שעלול לסכן את מעמדו כרופא מכובד והגיוני.
יום אחד הגענו לביקור שגרתי, שהחריב עלינו את עולמנו. נכנסנו
אל משרדו ואמי התיישבה. ד"ר גלושרמן חייך אל האוויר בכיסא לידה
(למרות שבאותו הזמן נשענתי על החלון והתפוצצתי מצחוק) וכחכח
בגרונו. רק אז הבחנתי שחיוכו מהול בעצב ובשורות רעות בפיו.
"גברת זיסמן," הודיע בקול ששמור למנהלי טקס יום השואה, "נראה
כי חלה הידרדרות. מכיוון שהמחלה היא חסרת שם במדע, או הסבר,
ואין אף מדענים שיטרחו לקום ולבדוק עקב חוסר עניין לציבור, כי
בינינו מי יתעניין בלבזבז כסף על ניסויים משוגעים, אני מסיק כי
בנך, אמיר, חולה במחלת חשוכת מרפא. אך את זה שנינו כבר יודעים.
מה שמסתבר, כפי שבדיקותיי מראות לי עם הזמן, הוא שיש אספקט
נוסף שעלייך לשקול. אספקט חמור שעלול לשנות את דעתך לגבי גידול
בנך," וכאן הוא שם משקפיו על אפו ועיין במסמכיו.
בלעתי את הרוק. חשתי כל עצם בגופי הבלתי נראה, כל אוויר שנפלט
ונשאף, או פשוט ממשיך את מסלולו דרכי. אמי התייפחה והביטה בו
בעיניים שואלות. הייתי בנה היחיד, משפחתה היחידה, וכנראה גם
עולמה.
"ובכן, נראה כאילו בפעם הראשונה ש... בדקתי את אמיר, כשרק נולד
בתא המבודד באיכילוב, הייתי מסוגל לשמוע אותו בתדר של כ 15 הרץ
או מעט יותר. תחום השמיעה הנורמאלי של בן אדם הוא בין 15 ל20
אלף הרץ. מעל ומתחת, איננו מסוגלים לשמוע. כפי שאנו יודעים,
הוא לא מרבה לדבר, אבל כשבחנתי אותו בפעם האחרונה... ובכן,
פשוט לא הייתי מסוגל לשמוע ממנו דבר. אפילו לא קול אחד פשוט."
"מה?!" אמרנו אני ואמי באותו הזמן. אמי נעמדה, אני התיישבתי.
רוח קרירה של חודש ינואר פרצה את החלון והרעידה את גופי. אמי
הביטה למרחק, מאחורי כתפי. העובדה שעשתה כך, זעזעה אותי, שכן
תמיד ידעה היכן אני בדיוק, לפי איזשהו חוש מסתורי.
"תדבר, אמירי, שנשמע אותך," ביקשה ממני.
פתחתי את פי להשמיע קול, וחשתי שמיתרי הקול סדוקים, אך בכל זאת
קראתי, הכי חזק שאני יכול: "אתם שומעים אותי?"
אמי נמלאה דמעות, חשתי הקלה. אך היא פנתה לד"ר גלושרמן ונענעה
בראשה. "אני לא שומעת כלום. רק אתמול בלילה דיברנו על דברים
ברומו של עולם. הוא סיפר לי איך זה להיות באפריקה, בין
האריות."

דבר אחד שכחתי לציין, או להתוודות. העובדה שאני בלתי נראה,
פותחת לי מנעולים בעולם הגדול. אני יכול לחדור למקומות שאיני
רשאי להיות בהם על פי חוק, ללכת לסרטים ללא תשלום, להיכנס
להרצאות מעניינות, לסדר לאמי את החובות הכספיים... אך הדבר הכי
טוב, היתרון הכי גדול בלהיות אני, הוא היכולת לעלות על מטוס
והגיע לכל מקום בעולם שארצה. כבר ישבתי בין אריות בקניה, צפיתי
על הגרנד קניון באריזונה, עם עשרות נערות טיפש-עשרה נרגשות
שהחליטו לטייל לבד, שטתי בין קרחונים, שחיתי ליד כרישים
באוסטרליה, גלשתי בפלורידה וישבתי על החוף בג'מייקה, משם
גיליתי שדות קפה נטושים בברזיל, צפתי באמאזונס וראיתי ציפורי
שיר נדירות. ישבתי בשורה הראשונה בהיכל האופרה הגדול בפריז,
קפצתי לגובה במופעי רוק ברחבי אמריקה, למדתי פורטוגזית בשיטוט
רחובותיה הפראיים של מוזמביק.
אין אדם אחר בעולם שהספיק כמוני בחמש עשרה שנים. ומצד שני, אין
אדם אחר בעולם שהוא בלתי נראה. ואולי יש?

מה שבטוח, בכל פעם שהייתי רחוק מדי, לזמן ממושך מדי, התגעגעתי
לסרין. התגעגעתי לעיניה הזקוקות, לקולה החלש והדק, לגופה
השברירי וידיה החמות. התגעגעתי לאמי, לדמותה השפופה והיגעה,
שנזקקה לי באותה מידה שהייתי זקוק לה, ואפילו התגעגעתי לד"ר
גלושרמן, ששמר לי נאמנות ארוכת שנים.

"אולי הוא ברוגז," הציע לבסוף הרופא, "אחרי הכול הוא בגיל
ההתבגרות... ולא קל לו. תואילי, גברת זיסמן, להשאיר אותנו
לבד?"
אמי התייפחה ויצאה החוצה. הבטתי ברופא בדמעות וכתבתי על דף
לידו: 'זה בא והולך. לפעמים אימא לא מצליחה לשמוע אותי,
לפעמים... אין לי טעם וריח, אין לי מגע. אתה חושב שנעלמתי
לחלוטין?"
הרופא הושיט את ידו ומישש את האוויר. "הבא לי את ידך, בני."
הושטתי לו את ידי אך זו חלפה ממנו והלאה. הדבר הבא היה משונה
אף יותר, כבר לא הייתי מסוגל לראות את עצמי. פעם, כשעוד טרחתי
להביט במראות ולצרוח לעולם שיפסיק להתעלם ממני, הייתי מסוגל
לראות פנים. עיניים חומות, עם הבעת מלנכוליה תמידית, שיער
ארוך, חום, שפתיים כשל אמי, אותן זוויות. ארוך וצר הייתי, גדל
כל שנה בכמה סנטימטרים. הייתי חש את אותן תחושות ששמעתי ששאר
האנושות חשה. בחילה, כאב, אושר (רק ליד סרין), חום, קור,
צמרמורת.
הרופא כיווץ את גבותיו. "אני מבין שאתה כן שומע אותי. זה מצער
אותי מאוד בני, אבל מכך חששתי. נראה שמרב שהייה במימד השני של
עולמנו, הפכת בלתי נראה בעליל, ובלתי מורגש. אני לא רוצה לבשר
לך את זה, אבל יהיה עדיף לאמך אילו לא תאלץ להתמודד עם שיברון
הלב. היא תרגיש כל חייה שאתה שם, כועס עליה, מרגיש נטוש. היא
תפסיק לדבר אלייך, תפסיק להקשיב. זה יהיה אובדן קשה מנשוא.
יהיה עדיף לה אם תתרחק..."
קולו נשבר, הוא הליט את פניו בידיו. חשתי רחמים. אחרי הכול,
הוא היה האב היחיד שהכרתי, הסיבה ההגיונית שהייתי קיים, וכעת
הכחיש סיבה זו, וביקש ממני להכחיש אותה גם. למען אמי. לא
להתקיים, למען אחרים.
"חמש עשרה שנים אני מכיר אותך," הוא אמר אליי, או לעצמו, "צריך
לדעת להרפות."
לקחתי את העט וניסיתי לרשום על הנייר. אך דבר לא נרשם. לא
הצלחתי לתפוס את העט, כל דבר שנגעתי בו עבר דרכי. גופי הפך
לאוויר. לא ראיתי כלום מעצמי. אך הרגשתי, אלוהים כמה הרגשתי.
יצאתי מהמשרד של הרופא וחלפתי על פניי אמי, שישבה ובכתה בקול
ולא שמה לב שהרגע נפרדתי ממנה לשלום.

אני בן שלושים כעת. חגגתי אתמול יום הולדת על ההר הכי גבוה
בהימליה. לעיתים אני מפחד שמעולם לא התקיימתי, שהכול היה סיוט.
איני יכול לחלוק עם אדם את העצב שלי, או האושר, לכן שניהם לא
קיימים. רק ריקנות.

לא היו חוקים שיכלו לי. החלפתי דתות. התחלתי יהודי, אחר כך
נוצרי. הייתי קתולי וגם פרוטסטנטי, ומשם חקרתי את הגבולות
האסלאם. לאחר מכן הצטרפתי למיליארד הינדואיסטים בעולם. סגדתי
לוישנה ולשיווה ולאשתו פרוואטי. חקרתי זרמים שונים, פוריטנים,
שאמאנים, הגנוסטיים, דת הויקה וכנסיית השטן. לבסוף החלטתי
שאיני מאמין בדבר ושאין מה לחפש אם לא אמצא תשובות. נותר לי רק
להאמין בעצמי, ובכל מה שממשי באותו הרגע, בין אם היה שם או
לא.

אכלתי כשרעבתי, נפלתי למשכב כשרגליי התמוטטו. השתוקקתי לחוויות
ותחושות חדשות, תחושות של בני אדם רגילים.
אפילו קיימתי יחסי מין. התאמנתי שנה שלמה בטוקיו, משוטט בין
מפלצות ענק ממתכת וזכוכית, אורות ניאון מסנוורים, ורכבות שנראו
כאילו מסלולם באוויר. תרתי אחר אנשים שאוכל לחדור לגופם ולקבל
גוף משל עצמי, גם אם לכמה רגעים. ידעתי שאין זה מוסרי, אך ככל
שהתאמנתי, הצלחתי להכניס עצמי לגופו של אחר מבלי שיבחין
בעניין. הרגשתי כמו דיבוק שפל, למרות היותי בלתי מורגש. השהייה
בתוך אדם אחר דרשה מאמץ כה גדול, שלבסוף הרפיתי מכך. אך בתקופה
הקצרה הזאת, קיימתי יחסי מין. חשתי חצי תחושות, שהחצי השני
שלהן לא היה שייך לי. דיברתי מילים שלא היו שלי, הכרתי אנשים
שלא היה לי דבר אליהם. היו תחושות שלא הבנתי, תחושות חברתיות,
ועם הזמן למדתי כמה דברים על בני אדם, ועל תשוקות גופניות.
לבסוף העדפתי להיות כלום, מאשר להיות אחר.

דבר אחד קרה, בטרם מלאו לי שלושים ושלושה אביבים. הדבר הזה
שינה את מסלול חיי ופקח את עיניי.
בעודי יושב ועושה יוגה עם הדלאי למה האחרון, בדרום הודו, התרסק
מטוס בישראל, על אגן ים תיכון. התרסק בזווית שנשקה לים התיכון
והרסה נדבך נאה בנוף הנגבי. איך זה נודע לי? הדלאי ראה זאת
בדמיונו לפתע, לאחר שעה של ישיבה מזרחית סיזיפית. למרות שלא
פקח את עיניו, יכולתי לראות את המחשבה חולפת במוחו. מעולם לא
ראיתי או שמעתי את מחשבותיהם של אחרים, רק בזמן שהייתי בתוכם,
וחשתי כאילו יד הגורל משטה בי ומוחי, שהיה תמיד צלול והגיוני,
כנגד כל הסיכויים, החל לעבוד שעות נוספות.
ידעתי שאני צריך להיות שם, מרחקים של הרים על גבי הרים. נהרות
ואגמים, אנשים וערכים שונים. כולם קטנים מכדי להבין את עצמתם,
פוגעים אחד בשני כדי לשמור על אמונה שלא קיימת באמת. או שקיימת
בתור אשליה רק כשמישהו מכיר בה. מישהי הכירה בי פעם. הייתי
חייב לדעת שאף מטוס לא התרסק על חדרה בזמן שישנה.

עליתי על המטוס הראשון לישראל.

לאחר שעות, שנראו כמו נצח, הגעתי לעיר הישנה, החומה-צהובה, עד
לקובץ הבתים הראשון בשכונה המזרחית. היא כבר לא גרה שם. חשבתי
איך אברר היכן היא, והחלטתי שוב להכניס את עצמי לגופו של אחר,
כדי לראות אם אוכל לתור אחריה באופן אפקטיבי יותר מאשר שיטוט
אנונימי ברחובות.
מצאתי גוף של סטודנט צעיר לכלכלה שנכנס לבית קפה ונפגש עם
ידידה. הוא היה נאה, משהו בו היה מוכר. העיניים אולי. החלטתי
לנסות את מזלי ונכנסתי לגופו. הדבר התיש אותי. למרות שחשבתי
בהתחלה שהוא בחור הגון, הסתבר שהיה בטלן ואידיוט גמור. כאילו
נמאס לו מעצמו. הוא היה מת יותר ממני.
הוא העביר את יומו בבית קפה עם הידידה הפטפטנית, עישן בכמויות
וחשב על סקס אינספור פעמים. עוד רגע והייתי יוצא מגופו, אם לא
הייתי חוזה בנס שחלף מול עיניי. ראשו של הבחור פנה מעט שמאלה,
ולפתע הבחנתי בקצוות שיער בהירה, ארוכה, נעלמת מעבר לרחוב.
ואחריה נעל אדומה.
בכוח רצון כה חזק, יותר חזק ממה שחשתי כל חיי, הרמתי את עצמי,
את שנינו, ורצתי לעבר הנערה, שהייתה כבר אישה בעצם. ידעתי
שגופו של הצעיר מתנגד לי, אך ריכזתי את כל כוחי וביחד השגנו
אותה וקראנו בחוסר נשימה: "חכי."

היא הסתובבה, עיניה נוגות, מחפשות. לבי, או לבו, פסחו על
פעימה. חשתי את עצביו של הבחור, את קרביו, הוא השתנה. כל עצם
בגופו, כל עורק, כל שריר. הוא התמלא חיים. הוא חלק איתי אהבה
כלפיה. הוא רצה להכיר אותה, הוא חשב שהגורל גרם לו לרוץ אחריה.
הוא נשבע לעצמו שיישכח מסקס מזדמן, מנשים אחרות, מסיגריות. הוא
יהיה טוב בשבילה. הוא יהיה ראוי לה.
היא הביטה בו בעיניים סקרניות, וראתה משהו מוכר בעיניו. הסצנה
הייתה מכאיבה. לא יכולתי לצאת ממנו ואחוז בה. הוא לכד אותי
באנרגיה שלו עד שלא רציתי לצאת. סרין הייתה קרובה מתמיד ועם
זאת רחוקה מאי פעם.
הוא חייך בביישנות ומלמל, קולו נבוך ועדין: "אני מצטער. אני לא
יודע מה קרה לי. פשוט...ראיתי אותך עוברת ברחוב. זה
כאילו...הרגליים שלי קיבלו חיים משלהם, כוחות משלהם."
היא חייכה. העולם היה יפה מעט יותר.
"זה בסדר... יש כוחות כאלה" היא לא ידעה מה לומר.
הוא נמלא חששות. שלא תברח לו כעת. "אני כל כך רע, עזבתי שם את
ידידה שלי באמצע המשפט. אני יכול... אני יודע שזה נשמע כל כך
בנאלי וטיפוסי אבל, אני יכול לקבל את המספר שלך?"
עבר רגע שנראה כאילו נצח. היא חייכה חיוך קטן והוציאה פתק
מתיקה ורשמה מספר שהיה זר לי.
"אני סרין."
אני יודע. אמרתי לעצמי. שם יפה, הוא חשב לעצמו.
"אני אמיר." הוא אמר.
ידה נעצרה באוויר, אך רק לרגע. אני שתקתי.
אמיר לקח את הפתק והכניס לכיסו. הוא לא רצה לעזוב.
היא הביטה בו לעומק, כיווצה עיניה.
"אתה אמיתי?" שאלה לפתע, בחשש.
הבחור נמלא אהבה בשנית. הוא חש מוחמא, ולא הבין את משמעות
דבריה עד הסוף. הוא רק הנהן ושאל: "ואת?"
היא צחקה. "נראה לי שכן."
היא חייכה ונפנתה ללכת. עוד דבר אחד הייתי צריך לדעת. ריכזתי
את כל כוחי והנעתי את שפתיו של אמיר לכדי השאלה: "אולי שמעת על
מטוס שהתרסק פה? לא מזמן?"
היא נעצרה ודממה. "לא, אבל חלמתי אתמול שאני טסה להודו ואי שם
למטה כוח חזק משך אותי אליו. הרגשתי שאני עומדת להתרסק. זה
מוזר..."
אמיר הנהן. "יש גם כוחות כאלה...מזל שהתעוררת. אני אתקשר
היום."

הלכתי ברחובות העיר. העננים סגרו ממעל. הבחור, אמיר, איפה שלא
יהיה, זכה בלבה, והיא זכתה בלבו. הרגשתי גרוע, חיפשתי פינה
שחורה לדגור בה ולרחם על עצמי. ללקק את פצעיי. מה עשיתי?
איבדתי אותה לנצח.
ימים חלפו, או שבועות, תחושות הזמן נעלמה לי עם השנים. צפיתי
בהם הולכים ומתחברים. לא הייתי מסוגל להיכנס לתוכו ולדבר איתה,
להתקרב אליה. לא הרגשתי שזה הוגן כלפיהם וזה גם הכאיב יותר
מדי.
הגעתי לביתה של אמי. היא ישבה ליד החלון עם פרוסת לחם לידה.
מבטה ריק, עיניה צופות לאופק דמיוני. הטלפון צלצל, אך היא לא
ענתה. הכביסה נערמה, התריסים היו מוגפים, האבק מילא הכול. היא
הזקינה כל כך.

תחילה, לא קרה כלום. אמי שקעה במרותה. התיישבתי לידה, באפיסת
כוחות. בכיתי מרב געגועים. נזכרתי איך פעם ערסלה אותי בידה,
עטפה אותי, למרות שלא ראתה דבר, היא חייכה חיוך מאושר. תמיד
אהבה אותי ללא תנאים. חיבקתי אותה, גופה היה קר, דומם. אך משהו
קרה. היא נעה לרגע, עיניה אורו. היא החלה לבכות. לא אמרתי דבר
ורק ליטפתי את ראשה. יכולתי לראות את ידי. בכינו במשך שעות.
ביחד.

אני בן שמונים. חולה מאוד, שוכב פרקדן על המיטה בביתי הישן,
ומביט בתקרה. אמי וד"ר גלושרמן חזרו לשמוע אותי. לפעמים גם
להרגיש, כשהרשיתי להם. רגעי האושר הללו איחדו ביניהם. אך הם
זכו לשמוע אותי פחות ופחות, לפני שמתו. אחד אחרי השנייה, הלכו
לעולמו, שלווים ורגועים. התקיימתי למענם. וכעת נותרתי לבד.
סרין התחתנה עם אמיר והקימה משפחה.

וכעת אני בן שמונים, משתעל וחלש. מביט לאחור בחיי שהיו חיים לא
חיים. בזבוז של כלום. אך אני יודע שמשהו בכל זאת קרה. הייתי
חשוב למישהו, למישהי, גם אם היו קיימים רק בזיכרוני כעת.
המציאות היטשטשה, לעת זקנה. חשתי כבדות, ידעתי שלמרבה
האירוניה, גם זמני קרב.
מעט לפני שעצמתי את עיני פעם אחרונה, הטלפון צלצל. בשארית
כוחותיי הרמתי את השפופרת. זאת הייתה היא. היא רק מלמלה לתוך
השפופרת, בקול מבוגר וסדוק: "היי...רציתי רק להודות לך..." היא
התייפחה והמשיכה: "תודה לך. תמיד אהבתי אותך. תודה שהבאת לי
אותו" וניתקה.
היא לא הותירה לי הזדמנות להתוודות שעקבתי אחריהם שנים רבות.
שראיתי איך גדלה והשתבחה, איך נותרה בעיני האישה היפה בעולם.
איך ילדתה הקטנה דמתה לה שתי טיפות מים. אולי פחדה לשמוע אותי
באמת, לדעת שהייתי אמיתי.
פלטתי צחוק קטן לאוויר. היית אמיתי. דבר לא מילא אותי אושר רב
יותר מה'תודה' הבודד הזה ששמעתי. גם אם הייתי הולך מרחקים
ארוכים עד סוף העולם וחזרה, לא הייתי מוצא מנוחה ללא הידיעה
שהשארתי אותה מאושרת.
עוד דבר אחד קרה לפני שעצמתי עיניים בפעם האחרונה, יודע שאיש
לא יימצא אותי ויקבור אותי, לא יכין עבורי הודעת אבל. יכולתי
לזכור דברים שלא זכרתי עד כה. זיכרונות שנראה כאילו היו שייכים
לאדם אחר. חיים של מישהו אחר. הייתי אותו אמיר שישב בבית קפה,
אז לפני שנים. הייתי יכול לחוש את שפתיה על שפתיי, את מגע
ידיה, את עור פניה הרך. כמי שהורגל להיות צילו, הייתי הוא
במלוא עוצמתי. נע בין חלום למציאות, חייכתי פעם אחרונה.
אלוהים, או מי שלא יושב שם למעלה, או למטה, או בצדדים, החליט
להעניק לי חסד אחרון. הוא החליט לחלוק איתי את חייו של אמיר.
את זיכרונותיו.
לפני שהאורות האחרונים כבו, הלב פעם עוד שתי פעימות, חזקות
וברורות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/4/10 6:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מפלצת התהילה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה