רעם הצלצול הדהד ברחבי בית הספר. אני נעה עם זרם התלמידים
במבוך של כיתות ומגרשים. עולה במדרגות, ממהרת. כמו כולם, גם
אני רוצה להגיע בזמן לשיעור. נערים ונערות נתקלים זה בזה, ואני
מפלסת את דרכי, הודפת, דוחפת כמעט עיוורת. אני תופסת את מקומי
בכיתה בדיוק בזמן. ילדים ממשיכים לזרום אליה, מי בצעדים של
ליצן ומי בגינוני המלכה. דיבורים אחרונים. קולות צחוק. אני
נוכחת ולא ממש נוכחת.
לא כמו המורה הנכנסת ומכריזה על קיומה בכחכוח גס. היא מחכה
רגע, נותנת למאחרים להסדיר נשימה. "לפתוח את המחברות", היא
מצווה, "הזמן קצוב והחומר רב". היא מסתובבת אל הלוח ורושמת
בגדול 'חיים נחמן ביאליק'. מתחת היא מוסיפה את כותרת השיר,
'הכניסיני תחת כנפך'. אני מוציאה מתוך הקלמר עט, פותחת את
המחברת ומעתיקה מן הלוח. שמש הצהריים משרטטת קווים של צל על
המחברת. המורה מכתיבה: "כבר הכותרת רומזת על משמעות השיר.
הדובר פונה אל נמענת שזהותה לא ידועה בשלב זה ומבקש ממנה הגנה,
אהבה, תמיכה, מחסה, חום וביטחון".

הוא מנסה לשדר אלי חום. בחיוך. במילים. במגע. 'בואי נדבר', הוא
מזמין. 'בוא', אני מסכימה. 'איך היה בבית ספר?' 'סבביישן'. 'מה
למדת?' 'כל מיני'. 'ואיך עם הבנות?' 'בסדר'. 'הן עדיין מציקות
לך?' 'לא'. 'יופי'. הוא מחייך. 'אל תשמרי דברים בבטן', הוא
מעביר יד מלטפת על לחיי, ואני נשרפת.  הוא מוסיף ברכות, 'אני
כאן בשביל לעזור לך'.  

כולם רוצים לעזור לי. גם המורה רוצה לעזור, ומושכת אותי בחזרה
אל השיעור כשהיא יורה אוטוסטראדה של מילים. מילים צוננות
שנובעות מן הפה אל החוץ. הן טובות המילים האלה. הן שוטפות אותי
במגע קריר, ומכסות את הבור הריק בתוכי. השיער על עיניי מציק,
ואני מסיטה אותו, משתמשת באוזן כמעצור. העט מסמן קו חד על הלחי
ואני משפשפת אותה חזק למחוק את המגע החד שחתך בי.
"רגע", התלמידים עוצרים אותה במקהלה, כעדת מתפללים אחרי רבם.
המורה נעצרת ומחכה עד שכולם יכתבו. אני סופגת כמו כולם, את
אותה תורה, וכמו כולם, גם אני לא עומדת בקצב. השיער שלי שוב על
העיניים, אבל אני לא מפסיקה לכתוב. למורה נגמרת הסבלנות והיא
ממשיכה, "ייתכן והשיר מתייחס לביאליק עצמו, שאת ימי ילדותו
העביר ב"חדר", בלימודי תורה."

חשוב לו שארגיש מוגנת ובטוחה מכל פגע, אז אנחנו נפגשים בחדרי.
הטריטוריה שלי. בלשונו המחוספסת, הוא מלמד אותי תורה שלמה של
יחסים. זרועותיו  עוטפות את ליבי וגופי. עוטפות וכובלות. אותי
אליו. אותו אליי. את שנינו בתוך מעגל נעול, בלתי חדיר. 'אני
מכיר אותך כל-כך טוב, שאנחנו לא צריכים מילים', הוא לא אומר,
רק מנשק, ומחבק. 'אני מבין אותך לגמרי'. אני מצטמצמת, מפנה
מקום לדאגה שלו,

מפנה מקום למילים שפיספסתי בלהט הזיות ההקיץ שנחתו במפתיע.
והנה העט חדל מלכתוב, הדיו יבשה כמו רגשותי. אני מנסה שוב
להתחבר. מאיצה בעטי להמשיך, אך הוא מסרב, אינו נכנע למרותי.
"זהות הנמענת יכולה להיות: אחד," המורה מדברת אל הכיתה, פורשת
מניפה של אפשרויות. אני בודקת את האפשרויות שיש לי בקלמר. עטים
רצים על הדפים ממהרים להשיג את דבריה ורק אני לא. בקלמר יש רק
עוד עט אחד והוא אדום או עיפרון לא מחודד. אין לי ברירה, אז
אני לוקחת את העט האדומה. "האם, ואז המשאלה 'הכניסני תחת כנפך'
היא בקשה של הדובר לחזור אל הילדות האבודה ולאהבת האם
המגוננת."

אמא רוצה להיות חברה שלי. היא לוקחת אותי לקניות, מדברת איתי
על מחזור ועל בנים. היא מספרת לי גם עליו. איך הכירו ואיך ידעה
שהיא רוצה להיות אשתו. הוא היה העתיד שלה, כי לה לבד לא היה
עתיד. היא לא למדה, היתה צריכה לעבוד. הנה, אותי היא מגדלת
בשפע, בזכותו. 'תלמדי', היא שולחת אותו שיעזור לי. 'הוא טוב
במתמטיקה'. 'לא צריך', אני אומרת. 'צריך', היא פוסקת. יודעת.
היא לא יודעת כלום. היא רוצה להיות חברה שלי אבל אני לא רוצה
להיות חברה שלה. אני רוצה להיות הבת שלה.

אני רוצה להקשיב לה. ללמוד, כמו ילדה טובה. "שתיים," המורה
ממשיכה ברצף ואני מאבדת אותה. אני פוזלת אל המחברת של זו
שלימיני, ומשלימה ממנה את שחסר לי. אני הרבה אחרי כולם. "אחות
במובן של אהובה, כמו בשיר השירים. במקרה הזה המשאלה היא בקשה
למימוש משאלה ארוטית. הכניסני תחת כנף בגדך." העט שבידי מפסיק
לזוז. היד קפואה. אני בוהה בלוח. המורה מבחינה שאני לא כותבת
ומתקרבת אל השולחן שלי מבלי לעצור את השטף. העט עדיין לא זז.
היא מתופפת בידה על השולחן שלי, סמוך למחברת "את חולמת," היא
גוערת בי ותובעת את התייחסותי. אני מגייסת את ריאותיי ולוקחת
נשימה ארוכה ושוב צוללת אל המלל הרוחש שסביבי. שומעת אותם,

שומעת את הנשימות שלו, כשהוא מושך אותי קרוב קרוב לליבו. הוא
לוקח את ידי בידו, מוריד את מכנסיו. 'תגעי בי', הוא מבקש. 'אל
תתביישי. תלטפי', הוא מעודד. "אני אלמד אותך איך לאהוב." אני
נוגעת בו. וגם בו. הוא נאנח. אני ממשיכה. 'בואי אהובה', הוא
אומר ומעביר אותי למיטה. הדובי עומד על מיטתי, עוד מימי
הילדות,  כמו שומר ראש חסר תועלת. הוא מעיף אותו לרצפה ובעיניו
החומות של הדובי, יש מספיק דמעות להטביע עולם שלם. הוא מסיט
קווצת שיער מפני ומעביר אותה אל מאחורי אוזני.  'את הגברת
שלי,' הוא לוכד את עיניי ואני מתיקה ממנו את מבטי

ומורידה את המבט למחברת. ידי חוזרת לנוע על פני הדף, אין
משמעות לדברים, היא נעה זורמת עם נהר הרגשות שמתחיל לגעוש בי.
המורה עוזבת אותי וחוזרת לקדמת הכיתה, מרצה את משנתה. "הנמענת
יכולה להיות 'השכינה'- ואז המשאלה היא שהשכינה תגונן עליו או
תקבל את תפילותיו 'קן תפילותיי הנידחות'. המילה 'קן' אינה
מתקשרת לקן של ציפורים, אלא במובן של כלי קיבול לתפילותיו
הנידחות." הקולות מתעמעמים, האותיות מאבדות מצורתן, והצורות
האדומות מתמלאות באדום ותופסות מרחב על הדף. ריבועים, עיגולים
ולבבות מתנגשים זה בזה והופכים לכתם ענק כמו דם בתחתונים.
העיקר שהיד תזוז. העיקר שהמורה לא תתקרב שוב אל מקומי הנידח.
או דם על המיטה שמתפשט, ומתפשט, ומתפשט,

ואני טובעת בתוכו. והוא בתוכי. עולה ויורד כמו שיר ילדים.
נד-נד רד, עלה, עלה ורד וממלא את החור, והבור מתרוקן, ואין לי
אוויר ואני נחנקת תחת כובד גופו. אני אומרת לו שכואב, והוא לא
מפסיק.  'תפסיקי להיות ילדה, את כבר כמעט גברת.' אני נפלשת.
אני מתנתקת. אני נחדרת. אני שותקת. אני כואבת. אני מרותקת. אני
מתמקדת בעכביש שמטפס ממש מעל לראש שלי. הוא שחור מאוד, וגדול.
מבטי עוקב אחריו כשהוא נע בחדר חופשי. אני לא חופשייה. אני לא
זזה. הוא עדיין בתוך הבטן שלי. אני נאנסת. ואני מאשרת. אני שם
וזו לא אני. ואני בסכנה.

ופעמון האזעקה מצלצל והמורה מתעלמת ממנו וממשיכה. "ביאליק טוען
שהגיעה אליו השמועה שיש נעורים בעולם, והוא שואל: אם אכן לכל
אדם יש נעורים, היכן הנעורים שלי?" רחש של איסוף חפצים, וקולות
התובעניים שעולים מולה, ודורשים הפסקה. וסביבי, הכול צבוע
אדום, המחברת השולחן הדיו נוזל מן העט. מושיטים לי טישו לבן.
השמש מסנוורת ואני ניעורה כמתוך חלום ובוכה.