"נו, תראי איך את נראית" אומר לי עידו.
אני מסתכלת על עצמי. ג'ינס מהוה שמרוב שהוא גדול עליי הוא
מתחיל ליפול, גופיה שחורה וסתמית, אפילו להתאפר לא טרחתי.
"הדיכאון לא עושה לך טוב. מה זה, את כבר רזה מדיי, וחיוורת
מדיי, ומוזנחת מדיי באופן כללי. מקלחת עשית היום?"

תמיד אפשר לסמוך על עידו, שיידע איך לשפר לבחורה את המצב רוח.

עידו ואני חברים מגיל 15 בערך. ועל אף שהשנים קצת הפרידו
והרחיקו, אנחנו מקפידים להיפגש מדיי חודש לארוחת צהריים.
עידו הוא התגשמות כל המשאלות של המין הנשי באשר לגברים, אבל
אני מגדירה את זה כאכזבה הכי גדולה של המין הנשי, שכן עידו הוא
הומו.
פעם הייתי מאוהבת בו, כמו כל מי שאני מכירה, אבל כשהוא יצא
בפני מהארון בגיל 17, הפאזה הזו עברה לי, והחלטנו שלנצח הוא
יהיה החברה ההומואית הכי טובה שלי.
זה לא שלא קרה כלום בינינו. עידו הוא אדם פתוח, ורצה לשכב עם
בחורה, והוא בחר בי מכולן.
אז שתינו המון יין, והתחלנו להתנשק, אבל באמצע זה עבר לנו.
ככה אבא שלו גם גילה שחיסלנו את היין היקר שלו, וגם שהבן שלו
הומו.

"אני עצובה עידו. רע לי. יש בתוכי יותר מדיי רגשות שליליים,
ועם הנטייה שלי להרס עצמי זה שילוב גרוע".
עידו מכיר אותי מגיל 15. הוא מכיר את כל הדיכאונות, והחתכים,
והזיונים, וההרעבות.
"אני מציע לך לצבוע לבלונדיני. צהוב זה צבע שמח, וזה יעשה לך
טוב".
"עידו!" אני צועקת. "תפסיק, תפסיק עם השטויות שלך. אני מדוכאת
וזה מה שאתה מציע לי?"
"מה, בגללו?"
"כן, כן, כן. בגללו. אני לא מבינה את זה. אני יודעת שאני
מתנהגת כמו טינאייג'רית מטופשת למדיי, ושנינו יודעים איזה
דברים דביליים עשיתי כבר, אבל פשוט התאהבתי בו. וכואב לי, כואב
לי פיזית, הידיעה שזה התמוסס, שהוא בסוף לא רוצה, כי יש לו
סיבות מפגרות. אבל אני לא מפסיקה לחשוב עליו, להתגעגע אליו.
והנשיקות שלו... פשוט וואו. גרמו לעשרות צמרמורות ופרפרים בכל
הגוף. ועכשיו זה נגמר, סופית. ודווקא כשזה נגמר אני רואה אותו
בכל מקום. ואני מרגישה צביטות בגוף כשאני צריכה להתעלם. וכל
הרשתות החברתיות האלו? זה פשוט מכה. פעם היו נפרדים וזהו, זה
לתמיד. היום זה מאפשר לי לעשות מעקבים עליו ולהרגיש את חוקרת
הסי אס איי שבי. וההיגיון מבין שזה נגמר, ושיש עוד אלף כמוהו,
ויותר טובים ממנו, הלב לא קולט. אני עדיין מקווה שהוא פתאום
יתחרט. שהטלפון מצלצל או מודיע על הודעה חדשה אני מקווה בלב
שזה יהיה הוא. אבל זה לא הוא. ובא לי לתפוס אותו, ולצרוח עליו:
חתיכת מפגר! אני כל כך רוצה אותך, אני מאוהבת בך עד כלות, אני
אעשה הכל בשבילך. היה בינינו את הדבר הכי חזק שיש, אתה לא יכול
לוותר עליי. אבל זה לא יקרה, כי אני פחדנית. אני פשוט מאוהבת
בו כל כך וזה מייאש".
עידו מקשיב, ולא  עוצר את שטף הדיבור שלי.
"הלוואי והייתי יודע מה להגיד לך... זה נראה כאילו את מעצימה
את הרגשות שלך, והופכת אותם ליותר גדולים ממה שהם באמת."
"אולי. אבל הרגשתי, אתה מבין, הרגשתי שיש בינינו משהו. משהו
שלא היה לי. משהו שאין לי עם כל אחד. הוא פשוט מיוחד, אחר...
אני לא יודעת להגדיר את זה. ומסתכל אותי, מתסכל שככה זה נגמר.
אני מיואשת, ושואלת את עצמי למה ולמה ולמה, וכל רוצה להחזיר את
הגלגל לאחור, אבל אי אפשר".
העיניים הירוקות של עידו בוחנות אותי.
"את יודעת במה אני מאמין? בגורל. אם הגורל שלכם אמור להצטלב
שוב, זה יקרה. ואם לא - אז לא".
"עידו, מה הקטע הרוחני הזה? הלוואי והייתי יכולה להגיד את זה
לעצמי. הלוואי וזה היה פשוט."
"שום דבר לא פשוט, מתוקה. אני חושבת שאת שוב בפאזת - אני כל כך
מאוהבת כמו הדמויות הטראגיות בספרים שלך. תקימי את עצמך,
תתחילי לאכול, שימי ליפסטיק, ותצבעי לבלונד. צהוב יעשה לך
שמח".

אחרי שאני נפרדת מעידו, בנשיקה על השפתיים, אני ממשיכה לעמוד
בפתח המסעדה, ומקשיבה לרעש המכוניות. לא מתחשק לי לחזור הביתה,
ללבד שלי, לכלים בכיור ולערימת הלימודים המחכה לי.
אני פונה למספרה הקרובה, ומבקשת לצבוע לבלונד פלטינה.
"תעשה לי את ההכי צהוב שאפשר", אני אומרת לספר, "צהוב יעשה לי
שמח."