בין עמקים לבורות עמוקים, נפלת איתי, לעולם גדול שניפתח
בשנייה. התיישבנו במקום החשוך והעמוק הזה, לא היה אוכל, מים,
אהבה או כל סוג של מצרך לחיים טובים, התחלנו הכל מאפס.
חיים של יום היו לנו, עד לאותה נקודה שזה נהיה "חיים של יום
נהיו לך". הגיע הערב, וכמו בכל ערב אחר, חיפשנו את הגבינה
האחרונה שנשארה בתיק שלי.
מצאנו, אכלנו את הפרוסה האחרונה, לאט לאט, רק שלא תסתיים, תגיע
לקצה.
אחרי הביס האחרון, שתינו ידענו, שזהו, מה שיקרה מחר בבוקר,
יהיה שונה לגמרי ממה שהיה כל היום הזה.
מוקדם בבוקר, כשפקחתי את עיני, את עוד ישנת, ידעתי שלא טוב לך
שם, כי בדרך כלל חייכת גם מתוך שינה והפעם, דמעות נזלו על הכר
מחול שבנית לך.
בשקט בשקט בסכין שהייתה לי בתיק, חתכתי את הרגל שלי, כיסיתי את
הדם ואת הרגל שנותרה במכנסים הארוכים והגדולים שהיו עלי, בעזרת
העצים והמדורה הקטנה שנותרה, הכנתי טוב את הרגל.
התעוררת מריח האוכל המצוין שהיה, הסתכלת, ולא הבנת מאיפה זה
הגיע, הסברתי, שבזמן השינה שלנו, ציפור שעמדה כנראה על פתח
הבור החשוך נפלה למדורה.
אכלת בתיאבון, ואני רק הסתכלתי ושמחתי לראות את חיוכך.
כל היום דיברת על האוכל המצוין שאכלנו בבוקר, התרגשת כשסיפרת
את הטעם שנמס לך בפה, ואיך זה הרגיש בדיוק כמו האוכל של אמא
שלך.
ושוב, הערב הגיע, הרעב גבר, אך הגבינה נגמרה.
הלכנו לישון, קמתי מוקדם, כפי שהבטחתי לעצמי לפני שהלכתי
לישון. לקחתי את הסכין מהתיק, וחתכתי את רגלי השנייה, הכנתי
ובשלתי אותה בדיוק כמו ביום לפני.
התעוררת שוב מהריח, והופתעת לגלות שוב אוכל מצוין על האש,
הסברתי שזה כנראה מזל שכל הציפורים נופלות דווקא לבור זה.
היום המשיך, בשתיקה, בדיבורים, בישיבה בבור החשוך והקטן.
הלכת לישון, ולי לא היה זמן, כי הפעם, יש לי לחתוך יד, וזה
בעייתי וקשה. כל הלילה עבדתי והזעתי כדי לחתוך את ידי בלי
להוציא צרחה, אפילו לא קטנה, אסור, רק שלא תתעוררי.
שמתי אותה מעל האש, וברגע שקמת מהריח הטוב, הסתכלת עלי, חשדת
קצת בכל האוכל שהגיע אלינו, אבל עצרתי את חשדותייך עם הבטחה,
שיש אלוהים.
נשארה לי יד אחת. וכבר הדם נגמר, הדמעות אזלו, הסתיימו. מה
אעשה, ואיך אסיים, אולי פשוט אחכה, שהזמן יגמר, ובכל זאת תאכלי
את פיסתי האחרונה.