"אמא!" צעקה.
"אמא!"
המדבר רחב ואינסופי. אין מקום אחר בארץ בו ניתן להסתכל לכל
הכיוונים, ולא לראות מגע יד אדם.
"אמא!!"
השמש אינה מרפה מהמשטח הזה. אין נקודה שבה מצליח לגבור הצל;
השמש מגיעה גם למקומות המוסתרים מקרינה ישירה. פני השטח
המוארים משמשים כמראות בוהקות לאור ולחום.
"אמא!"
ושקט. דממה שאין לה תחרות באדמה או במים או באוויר, דממת הקבר,
דממה.
"אמא, אמא, אמא..."
הסלעים חצובים מתוך נחישות החיים שכן מצליחים להתקיים בשממה,
מתוך גופות אלו שלא. רק הציפורים ניכרות בנוף השומם, טסות
ביעילות ובמהירות מעל השממה בלי לעצור, מתפללות לשמיים שיגיעו
לצד השני.
"אמא -"
היא נפלה. גופה נסק לאבנים הלבנות. סכיני יובש שרטו ופצעו את
פיה, גרונה, בטנה. סביבה כלום של לבן בוהק.
והנה - ירוק! נישא מעל הרקע הנמוך, היה זה בהחלט עץ. בשאריות
כוחותיה האחרונות, היא זחלה ונשרכה אליו.
כלקוח מתוך ספר של ד"ר סוס היה נראה העץ, פרחים לבנים סגולים
מסותתים, עלים גדולים, גזע גס במיוחד מפוסל בהגזמה, וכדורים
ירוקים גדולים ומנופחים.
"תפוחים," מלמלה. היא הושיטה יד למשוך בפרי העסיסי. כשהפרי היה
בידיה, היא נגסה בו. המיץ החלבי שנטף ממנו הרטיב את גרונה
והרחיק את הסכינים. היא לעסה עוד, עוד, עוד...
"אמא..." אמרה, מילתה האחרונה לפני שהתמסרה לחלוטין לחושך שסגר
עליה, שקעה למרחקים, נעלמה, נסוגה מהעולם.



אומרים שבשעת המוות חולף בראשינו כל מהלך חיינו. בתוך תוכנו
אנו חווים כל רגע ורגע מהווייתנו, מה שזכרנו ומה שכבר שכחנו
ומה שלעולם לא נחקק לתוכנו.
הייחוד ברגע שלפני המוות, הוא שנמחק העתיד ועמו גם ההווה. אין
עוד דבר לפנינו או מולנו, שיכול להפריע להלך זיכרוננו. כל מה
שנשאר בנו הוא העבר.
אך למעשה, בכל רגע ורגע בחיינו אנו חווים את כל המהלך השלם.
במודע או בתת-מודע, כל החוויות, המילים, התנועות והבחירות
קשורים ומזכירים את כל מה שהיה; בכל צעד וצעד שאנו עושים,
אנחנו משחזרים חיים שלמים...




"הלו?"
"למה את עושה לי את זה?"
הקול בצד השני של הקו היה מוכר, מוכר מדי. כל כך מוכר, האמת,
שברגע הראשון היא לא הבינה איך היא לא מדביקה שם לקול, איך היא
לא ידעה שזהו הקול שתשמע כשתענה לשיחה. כמו סכינים המילים
ננעצו בתוך גופה וכל נפשה זעקה כאב. ליבה כמעט קפץ מגופה,
והתעורר בה הפחד שיעצור מרוב העוצמה. ידיה רעדו והזיעו. היא לא
אמרה דבר. הכעס והכאב בקולו, הריחוק, שיתקו אותה ומחקו כל
מחשבה מראשה.
כשהוא דיבר שוב, הוא שינה את טון הדיבור שלו.
"בואי ניפגש," אמר, הפעם בעדינות מחטית. "בואי נדבר פנים מול
פנים, אחר כך תעשי מה שאת רוצה. אוקיי?"
אפילו עכשיו. אפילו אחרי כל כך הרבה זמן, אפילו אחרי כל מה
שהיא עברה וכל הדרך שעשתה, היא גילתה שהוא מצליח לערבל את
נפשה. הוא מצליח לעורר בה געגועים. התובנה הזו הורידה את נשמתה
לברכיה.
בלא עוד רוח, כל כוחותיה נסחטו ממנה ונבלעו באדמה.
"בסדר. מתי אתה יכול?"
"בואי אליי היום. נשב באוטו, נדבר," הוא אמר, חיוך של נוסטלגיה
צובע את קולו.
"ארבע?"
"אני אחכה לך למטה."
"ביי...."
"ביי."

עם ניתוק הטלפון, לילי משכה ידיה על פניה. היא נשכבה שרועה על
מיטתה והחלה לבכות. גלים של זיכרונות ואיתם גלי בכי מר גאו בה
וירדו, עלו וחזרו, במשך השעות הארוכות עד המפגש.
הרגע לצאת הגיע מהר מדי, לאט מדי. ליבה המיואש הוביל אותה
למכוניתה והיא נסעה לכיוון המוכר. את הדרך הזו יכלה לעשות
בעיניים עצומות. היא ידעה מה הדרך הקצרה ביותר ומה הארוכה, מתי
יש פקקים ומתי אין, איפה פונים ואיפה עוצרים, איפה מחנים.
המידע הזה היה חקוק במרבדי האושר והכאב העמוקים ביותר של
נפשה.
היא התפלאה שחשבה שתוכל לשכוח את כל זה. היא התפלאה שעבר זמן
כה רב מאז הפעם האחרונה שעשתה את הדרך הזו. לרגע, היא שכחה את
הכל ונשארה בה רק פשטות ההרגל והאושר הטמון בזאת.

כשביתו נראה לעין, מעמקי נפשה של ליל העלו צעקה. רגליה וידיה
החלו לרעוד בעוויתות פתאומיות. היא נסעה ואיבדה את הביטחון
שבאמת חלפה כל התקופה מאז. כל הרווח בין הפעם האחרונה להיום
נראה היה לא יותר מחלום. הזיכרון המר דמותו למציאות, טובע
צביונו על הוויתה. הוא הציף את נפשה ללא בחירתה. הוא הציף אותה
כאילו נחקק אתמול.
גופה לא הוצף. גופה חווה את הזיכרון מחדש, והיא צפתה בסקרנות
כיצד הזיכרון המהול הופך לחוויה חדשה...

סוף כל סוף הגיע הלילה המיוחל.
נפגשו שניהם בביתו, כהרגלם המוטמע. לילי נסעה אליו הביתה, עלתה
במדרגות בחושך, פתחה את הדלת במפתח הירוק וסגרה אותה מאחוריה.
הנה אלי עומד ומקבל את פניה המחייכות.
אושר גדול מילא את ליבם המשותף: הערב, הם ידעו, יהיה זה הערב.
בלבד לפני כמה שעות וישבה לילי עם שני הוריה. מסורת ארוחת
היומולדת הנעימה, שחזרה לשגרתה עם חזרתו של אביה, נסדקה מעט
כשלילי לא הייתה מסוגלת להכניס פירור אל פיה, להפתעת הסובבים.
ליבה דפק בהתרגשות חסרת-רסן, כל היות נפשה הייתה במקום אחר.
לבסוף הגיעה שעתה של לילי לסיים את הארוחה ולצאת לדרכה.
"לאן את יוצאת?" שאל אביה.
"אני יוצאת, חברות וכאלה..." ענתה.
"לא לדיסקוטקים, נכון?" שאלה אימה הדאגנית.
"לא, לא, אל תדאגי," ענתה בחיוך סמוי.
"מבטיחה?" הפצירה בה אימה.
"כן כן נו..." סיכמה לילי.

בזאת יצאה לילי לחופשי, נכנסה למכונית ונסעה לחברה, ובליבה
הסוד הולך וגדל בכל מטר שעובר ומקרב אותה אל ביתו של אלי.

"מזל טוב!" בירך אותה אלי והגיש לה זר ורדים. הזר הענק היה
כמעט בגודל של לילי עצמה. הוא היה מורכב מורדים בלבד. צבעם היה
כהה כשחור הליל, אך גוון אדמוני נסתר העניק להם עומק בלתי
נגמר, כעומק הצבע של יין איכותי.
"תודה," ענתה לו לילי בחיוכה הרחב. היא לקחה ממנו את הזר
והטביעה את פרצופה בהם. ריחם הנעים עטף אותה בחמימות
בלתי-תלויה-בדבר.
אלי לקח ממנה את הפרחים והניח אותם בצד. הוא אסף אותה לחיבוק
מסור ונשיקה קטנה שהתפתחה לנשיקה עמוקה יותר.
אלי הרים את ידיו וחפן את פרצופה של לילי בשני הצדדים. הוא
הביט בה במבט חודר.
"מה שלומך?" שאל בדאגה.
"טוב," ענתה והרחיבה את חיוכה. "טוב מאוד!"
היא הרימה את ידיה, שאיבדו מעט מיציבותן הטבעית. היא הניחה
אותן בעדינות על פניו של אלי. עיניו היפות, ירוקות ומאובקות
במעט אבקת זהב מנצנצת, לא זזו ממנה. בהם היא ראתה כל כך הרבה
שנבהלה. היא הובילה את אצבעותיה על פני הלחיים שלו ומתחה את
שביל הקמטים העמוקים בין אפו לקצות פיו. כשמתחה כך את קמטיו
ראתה בו את נפשו הצעירה פורצת החוצה. פניו היו פעם כה יפות...
לילי הרימה את מבטה חזרה לעיניו, מסתכלות עליה כאילו מנסות
לחדור את נשמתה. כמות הרגש במבטו סחפה אותה כסירה נסחפת לקיר
בטון.
היא לא יכלה יותר להסתכל עליו. היא קמה לקצות אצבעותיה וקירבה
את שפתיה אל שלו לנשיקה עמוקה.
ידיו ליטפו את פניה. אצבעותיו העדינות סימנו את קו פניה, ירדו
אל צווארה וכתפיה. אט אט ובעוד הם במגע מתמיד לקח אלי צעד
אחורה, ועוד צעד, ועוד כמה, עד שהגיעו שניהם לקצה מיטתו.
לילי ירדה אל המיטה. אלי המשיך את תנועתה ונשען מעליה, בין
נשיקה לנשיקה הוריד את החולצה שלה, המכנס שלה, הבגדים התחתונים
שעל גופה.
לילי משכה בבגדיו במשיכות קטנות עד שהוריד אותם מעליו.
"רגע," הוא אמר בנשימות כבדות. "תני לי להכין את עצמי."


בייייייפ! צופר של רכב בנתיב לידה החזיר אותה למציאות. בלי
לשים לב רכבה החל לסטות לתוך נתיבו. היא כמעת נכנסה בו.
היא עצרה בצד הכביש, כמה בתים בלבד מביתו. השעון הראה 15:26.
נשימתה הכבדה הותירה אותה משתנקת. לחץ איום התנפח בתוכה. הוא
דפק על ראשה במלוא כוחו, עד התקפי בכי בלתי-נשלטים, עד כאבי
תופת, עד כבדות מטורפת והיעדר היכולת לחשוב. היא עצמה עיניים
ושקעה בכיסא. בהכוונה קשוחה היא לקחה נשימות עמוקות, פנימה
לתוך החזה, החוצה מתוך הבטן. לאחר כמה נשימות ראשה החל להסתובב
כמו בתחילת ההשפעה של ג'וינט. היא חייכה לרגע.
היא הושיטה יד וסובבה את מראת המכונית המרכזית אליה. בהביטה
בעצמה, הריכוז בתווי פניה העדינות הרגיע אותה ומיקד אותה
למחשבה צלולה. אהבה עצמית, היא הזכירה לעצמה, יכולה להאכיל את
עצמה בדיוק כמו שנאה עצמית, ושניהם יכולים להשאיר אדם מלא
ומסופק ולא מתוסכל, בלי הצורך בשום דבר אחר.
היא נזכרה בניסוי שערכה עם עצמה כשהייתה צעירה יותר, כשגרה
בצפון, ניסוי שבה לפתור מועקה ארוכת-שנים. מאז הילדות, לילי
תהתה בזהות של עצמה. מיהו זה החווה את החוויות, אשר נצרבות
בזיכרון ומשפיעות על הרגש? מיהו זה הרואה את מראות העולם? היכן
נמצאת לילי עצמה, בתוך העומס של העולם סביבה?
תהיית עצם הקיום סחפה את לילי, לעיתים הטביעה אותה. עיקר
המסתורין היה סביב מעשיה, מהתנועות הקטנות ביותר ועד הלך החיים
עצמו. תסכול עמוק אפף אותה כאשר, בגיל 14, לילי הבינה שהיא אף
פעם לא הרגישה שליטה מלאה על המעשים שלה. היא לא הבינה מהי
בחירה וכיצד היא נעשית, מי בוחר ומי מוציא לפועל. לא הסתדרה
בראשה התשובה שעל הכול היא אחראית. היא לא הרגישה שלטת בכל
החוויות שעברה וכל המעשים שעשתה.
לילי לא סיפרה לאדם עלי אדמות על המחשבות הטורדניות הללו.
בוקר אחד, כשהייתה בכיתה ט', והתסכול ליווה אותה כבר כמה
חודשים, לילי החליטה שלא ללכת לבית הספר. הוריה לא הקשו עליה;
אמה לא הרגישה טוב באותו היום ואביה יצא מוקדם לעבודה. היא
החליטה להקדיש את אותו היום לתהייה הקיומית של חייה.
מראה ענקית עיטרה את חדרה בצפון. היא עמדה מולה בעירום. גופה
הוחזק בדום נוקשה, חסר תנועה לחלוטין. גם את התנועה הטבעית של
תהליך הנשימה היא ניסתה לצמצם.
היא הסתכלה בעיניה הכהות, כמעת שחורות גם באור החזק. דרך עיניה
השתקפה דמות נוספת של עצמה. שערה השחור זרם על כתפיה הצרות, על
פני גבה השזוף מעט, והתגלגל ברכות עד מותניה. ידיה היו זרוקות
לצדדיה, כפות הידיים מופנות לאחור. אצבעותיה הארוכות הסתיימו
בלק אפור מתקלף שנחשף במעט במראה. היא בחנה בביקורתיות את
השדיים הקטנים שלה, ושלחה תפילה שגם אם כבר סיימה לגבוה בהגיעה
למטר שישים, לא סיימה להתפתח.
היא אמרה לראשה להתקפל מעט אחורה. הוא נשאר במקומו. אט-אט היא
הזיזה אותו, מרגישה את שערה יורד גם כן, מלטף את ישבנה.
היא החזירה את ראשה למקום, מנסה לקלוט היכן נעשית ההחלטה לזוז,
מאיפה מגיעה הפקודה.
הפקודה איננה מילולית. כשאמרה בליבה לפיה להיפתח קלות, שפתיה
נשארו דבוקות. היא המשיכה לחשוב על הרצון לפתוח את פיה.
כשלבסוף נפתח, הוא הפתיע אותה. כמו בניסיון להיות מודע לרגע
ההירדמות, שוב פספסה לילי את מהות הפקודה, את שורשה.
כמה לאט שלילי הזיזה את עצמה מול המראה, כמה שהתרכזה, היא לא
הצליחה להרגיש את רצונה כמכוון את התנועה. היא לא הצליחה לחוות
את הקשר בינה, בין מחשבותיה ורצונה המורדם, לבין הדמות הזו
שזזה ועושה ונוגעת ומתפתחת; יפה, לכל הדעות, אך זרה.
עורה חשף את בילוייה ביום הקודם. שיזוף עדין, כאבקת קינמון,
עטף את כל חלקיה למעט את מה שהיה מוסתר מקרני השמש, תוואי
הביקיני ברור על גופה. זה מוזר, חשבה לעצמה, על גופי יש עדות,
בראשי אני זוכרת, אך זה עדיין לא מתחבר אליי. היא גלגלה בראשה
את הלילה הקודם, והרגישה שהיא נזכרת בספר שזה עתה סיימה
לקרוא.
"אפילו," היא קלטה לפתע, "התמונות הן בגוף שלישי. גם בזיכרון
אני רואה את עצמי מהצד!"
בכל זאת, נהנתה להיזכר באתמול. היא נסעה עם שתי חברות, ידידה
הטוב נילי, וחברו, מישל, לפינה נידחת בין סלעי חוף בצת. זו
הייתה השבת הראשונה של מישל עם רישיון נהיגה נטול מלווה, והיא
בורכה במזג אוויר נעים ונדיר לעונה. הם חגגו בנסיעה הארוכה
מהיישובים שלהם לחוף היפה.
"בואי מחר," לחש לה נילי בסוף היום, "בואי לביתן שלנו. גיליתי
מקום חדש, אני חייב להראות לך."
נזכרת בזה, לילי הנשילה מעליה את המחשבות הטורדניות והתלבשה.
היא יצאה החוצה לשמש המאירה.