בוקר. שמש קייצית אירופאית מן הסוג העדין הזכור לטוב שולחת את
קרניה המלטפים, רוח קלה כמעט לא מורגשת,אוויר צח של הכפר,רחוק
מן העיר הרועשת ומלאת עשן - חופשת  קיץ.
אמא לוקחת אותי ואת אחותי, התאומה לשחות בנחל ולהשתזף על
חופו.
היא בחלוק בוקר,אנחנו בגופיה ותחתונים וכמובן עם כובע. "ילדים
לא לשכוח את הכובע!"     טיול קצר וגופנו בתוך החול הרך שלחוף
הנחל. אמא מכסה כל אחת בתורה בחול  החם.רק הראש מציץ. איזה
צחוק !


אנחנו מגיעות לקרחת יער, אמא פורסת שמיכה על מצען הרך והמריח
של שכבות מחטי אורנים ואנחנו שוכבות להשתזף. אני זוכרת את השקט
והנעימות החמימה של קרני השמש המצליחות לחדור אלינו מבעד
לענפים המתנדנדים ברוח,ציוץ הציפורים.ריח המשכר והשלווה,השלווה
העילאית.


אחרי ארוחת הצוהוריים שנאכלת מחוץ לצריף המגורים באויר  הצח
אנחנו יוצאים עמוסי סלים קלועים לאסוף פטריות.
"נשמו עמוק ילדים" אומרת אימא  כשאנו מתקרבות לחורשת
אורנים."זה ריח מבריא". ריח אורנים וריח הפטריות המסתתרות
מתחתם ממלא את הריאות. ורק צעקות שמחה נשמעות:  "תראו כמה יש
פה","אצלי כבר הסל מלא"  -  ומעל הכל זכור לטוב הריח והטעם של
החביתה עם בצל ופיטריות מטוגנות, מעשה ידיה של אמא. וכמנה
אחרונה מוגשים תותי יער בשמנת, מתותים שבעצמנו קטפנו,