1.
האפרסקים  מבשילים לאט.
שלושה ימים במקרר והם עדיין קשים
הם עדיין אינם.
בכל בית צמחים נובלים בעציצים
בכל בית ההשקיה
הופכת נדירה יותר.

אינני
שלך יותר. יותר נכון; אתה אינך שלי.
הייתי יכולה להגיד את זה אחרת:
לעולם לא תהיה שלי שוב.

בלב יבשת אחרת
מחכה להשיל מעליי -
והזרות כואבת הרחוקות כואבת
הגשם כואב.
הכביש הוא אספלט מתפתל.

2.
אני עייפה עד כאב.
תשע שעות שינה ותנועות מעיים
והעולם נקי.
בשלולית חפרו
בריכה לדגי זהב. איך גיליתי בחוץ
גן נסתר
ממלכת פלאות של ציפורים.
חופנת את הדג והקשקשים רכים, חלקים
מוכנים להמראה.
ובכל זאת, האפרסקים לא הבשילו
הם דילגו יישר למצב הרקב.

3.
זאת לא עצלות אלא אהבה
שגורמת לי לא להשקות את העציצים
הדקות ארוכות
הימים
ארוכים באנגלייה הקרה.
מפלחים תדהמה בארון הבגדים שלי
בד לבד נשענות החולצות.

4.
הנרקיסים משגרים עצמם לחלל החדר.
אני זוכרת איך זה היה, להתנקות ממך
איך השלתי מעליי את כל מה
שלא תאם את הקור הנהדר
את המרחבים העצומים, הירוקים, בכל מקום.
והרכבות הלמו. סימנו הבטחות אדומות
של מרחקים שיש לחצות.

כבר שכחתי לפחד מהים שמציף את החלונות
מהרוח שמביאה איתה את ריח הדגים,
השבלולים הנרקבים של נמל יפו.

5.
הגשם רטוב מדי ואני מתכרבלת
אל ההסקה המרכזית, המים החמים בצינורות.
לבד בארץ זרה והימים מכוסים קשקשת
הימים מתפתלים ממני כמו נהר.
בין רכבת לרכבת
האדום כחול ירוק כולם
לוחשים אלי
תני לאלה ליפול ממך.
מזה אני מרפה. חייבים לשכוח.

6.
חלמתי והנשימה נשיפה התערבבה בשעון המעורר.
להתעורר כשהאוויר אוזל והעולם בחוץ חשוך
מחלום על מרפסות שנצבעות ארגמן בשתיקה
רגל נוגעת בים והים
מנסר הכל בגודל שלו,
שמיכת אטלס אדומה שנפרשת ונפרשת.

הנרקיסים נבלו. תמיד לפני שאני הולכת הם מתים
ועכשיו אני הולכת והעולם קר ורטוב והזריחה מתחילה
בשבע AM
עם השלווה העצומה של הבוקר.
אני נחנקת מחלומות
ומנסה לשכוח.


8.
ועכשיו אני מרגישה
בגוף מרגישה
שלווה.
פתאום מכל הזמנים
היא נחתה עליי עכשיו. בנשימה שמסיימת את הספירה לאחור-

לפעמים אני מפקפקת אם יש לאן לחזור.
נדמה שהתמונות, הבית, הים שגואה בחלונות,
כולם סיפורים שסיפרתי לעצמי
בבדידות הקרה הזאת.
אני חוזרת דרך בבואות המראה,
חוזרת והתקוות נושרות ממני כעלים.

[אנגליה, פברואר 2008]