ישבנו על חוף הים בשעת בין ערביים. הגלים היו גבוהים וסוערים
מאוד, כאילו מבקשים להגיע לאיזה מקום שטרם ביקרו בו.
הסתכלת עליי במבט הזה הכול כך אוהב שלך, שממיס אותי ובאותה
הנשימה גם עושה לי כל כך עצוב. דיברנו על כל מיני דברים שאף
פעם לא יצא לנו לדבר עליהם, היינו הרבה ביחד באותו שבוע, לא
זזנו אחד מהשני, מה שהיה כיף אבל גם עשה לי מן מועקה קטנה בלב,
או אולי גדולה.
ואתה נרדמת לידי, ככה, על החול הרך, כמו ילד קטן שמרגיש כל כך
מוגן בעולם המטורף הזה. ואני מסתכלת עליך, מרגישה כל כך שייכת
לך, ובאותה הנשימה כל כך מנותקת.
אני מביטה בך שוכב, בצורה הזו בה אתה תמיד שוכב, אותה צורה
שאני לא יכולה לסבול, מביטה בך ולא יכולה לשאת את המחשבה שאתה
תהיה הבחור היחיד שאני אי פעם יאהב ככה, כי אם ככה אוהבים אז
אני רוצה לדעת איך זה מרגיש לאהוב הרבה יותר, לא יכולה לשאת את
המחשבה שאתה תהיה הבחור היחיד שאליו אני ארגיש כל כך שייכת,
שאיתו אני ארגיש בנוח, שאתה תהיה הבחור היחיד שאיתו אני אראה
את השקיעה.
אני מסתכלת על השקיעה הזו ועליך, ולא יכולה לתת לך ללכת, למרות
שכשאני מביטה בזוג הזה שעומד לידנו ונראה כל כך מאוהב, אני
מרגישה צביטות בלב, אחת אחרי השנייה. אבל עדיין לא מסוגלת לשאת
את המחשבה שזה לא יהיה אנחנו יותר. או שבעצם אני כן, כי אני
יודעת שזה הדבר הנכון. כל המחשבות האלה בלבלו לי את הסדר בראש,
אם היה אחד כזה אי פעם, ותסכלו אותי עוד יותר עד שפשוט החלטתי
לשים אותן באותה קופסא מיוחדת בראש, ולא להתעמת איתן עכשיו, או
בזמן הקרוב.
ידעתי שהמחשבות האלה עוד יחזרו, יפרצו בכוח את המנעול ששמו
עליהן וידרשו התייחסות רצינית ומחודשת.
ידעתי שבפעם הבאה הן לא ירחמו עליי. ידעתי שהן צודקות.

ואתה ישן, בכלל לא יודע שכל המחשבות האלה מתרוצצות לי בראש ולא
נותנות לי מנוחה. אתה שוכב שם, כל כך רגוע אל מול השקיעה הזו
שבשבילי היא כל כך יפה, ובאותה נשימה גם כל כך עצובה.





(אוגוסט 2006)