"רוצה לבוא"?

Iris  מתנגן ברקע, ואני קולטת שזה הצלצול של הסלולרי שלי.
לוקחות לי כמה שניות לקלוט שאני צריכה לענות, וה"הלו" שלי
מבולבל והלום אינספור כימיקלים.
"שמעתי מה קרה. רוצה לבוא?"

עד לפני 24 שעות החיים שלי נראו לי הגיוניים לחלוטין. לראשונה
מזה שנים, דרמות כבר לא היו דיירות קבע בחיים שלי.

אני זוכרת איך ישבתי עם דנה בבית קפה הפלצני, שנשבעתי שלעולם
לא אשב בו, ואכלנו סלט שמורכב מעלים עם קצת רוטב וכמה עגבניות
מצ'וקמקות שהתחבאו בינות לעלים, ואמרתי לה "את יודעת, בזמן
האחרון החיים שלי מתנהלים כמו קו ישר. הם מתנהלים מעצמם".
"אז? מה רע בזה?"
"שום דבר, פשוט בא לי שינוי".
ואז התייאשנו מנבירה בסלט, שילמנו מחיר מופקע והלכנו לקניות.

לפני כמה שעות חזרתי הביתה, ומצאתי את הבית בארגזים.
ואני מתחילה לקלוט שזו, הכל נגמר. שהוא הולך, ולא יחזור יותר.
זה כמו סכין שננעצת עמוק בלב, אבל רק גורמת לך לדמם, לדמם,
לדמם, לדמם, עד שאת מתה. בייסורים.

אני זוכרת את עצמי שוכבת על המיטה, בוכה בהיסטריה.
מעשנת סיגריות, ושואפת שורות, שותה וודקה זולה.
אני זוכרת את הפרוזאק, הואליום, וכדורים שאין לי מושג מהם, אחד
אחרי השני. כאילו שאם אקח בבת אחת תרופות נוגדות דיכאון
ותרופות הרגעה, זה מה שיגרום לכאב לעבור ולהישכח, כאילו שאוכל
לעצור את הכל ולחשוב בבהירות.
אני זוכרת ששברתי את החלון הצבעוני.
אני זוכרת שלקחתי את הזכוכית.
אני זוכרת שנשארתי בגופייה ותחתונים.
אני זוכרת שהירכיים שלי נראו כל כך שמנות.
אני זוכרת את הרגשת הכאב הראשונית.
אני זוכרת את השריטות האדומות, הארוכות, לאורך כל הירך שלי.
אני זוכרת את תחושת הסיפוק.
אני זוכרת שצנחתי על המיטה, באפיסת כוחות.

השיר Iris מעיר אותי, ואני מנסה להבין אם זה הדמיון שלי.

לוקחות לי עוד כמה שניות בשביל להבין שזה הסלולרי מצלצל, וזה
הצלצול המי יודע כמה.
ה"הלו" שלי מבולבל והלום אינספור כימיקלים.
"שמעתי מה קרה. לא חשוב איך. רוצה לבוא?"

אני בוהה מבעד לחלון ורואה שכבר חשוך, מנסה להבין כמה זמן
עבר.
אני קמה לאט לאט מהמיטה, ומסתכלת על המהפכה.
אני מסתכלת על הסדינים הלבנים, ורואה את הצבע האדום, בניגודיות
מושלמת, תמיד אהבתי את השילוב של לבן ואדום, וחושבת שחבל שאין
צלם, שינציח את היופי הזה.
מהמראה ניבטות אליי פנים מבוהלות, שיער פרוע ופנים מטונפות
מבכי ומסקרה שחורה שנמרחה.
"כן, אולי, אני אחשוב על זה, אני אבוא".

אני מנתקת.