צביה אופנברג / לזיכרו של רונן |
יושבים על מצבות ובוכים
ילדים של אמא
מוחים דמעות בכומתה אדומה
נשענים על כתף של חבר
נושכים שפתיים מעוטרות פלומת שפם
ילדים מבכים ילדים,
חיילים בוכים- ילדים מבכים חברים,
והקבר האילם פוער פיו בשיממון
בתמיהה, בסימן שאלה
מי בא אל קירבו ועל שום מה?
והילד והאבן והדמעה,
וממול מרחפת תהום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|