היא הסתכלה ימינה ושמאלה, שוב ושוב. השטח נקי.
היא חדרה לבית דרך החלון הפתוח במהירות. שקט. האנשים לא נראו.
היא עברה בבית בזריזות- בודקת את כל החדרים: סלון, מטבח,
מקלחת, והכי חשוב- חדרי השינה של ההורים והילדים. איזה בית ענק
יש לאנשים האלה! אפשר ממש ללכת לאיבוד. תודה לאל שיש לה חוש
ניווט מעולה. אחרי שמצאה חדר ופינה להשתקע בה, ונחה קצת מהמאמץ
וההתרגשות, החליטה לא לבזבז זמן - לבדוק כבר מעכשיו את כל
אפשרויות הכניסה והיציאה מהבית הזה: את כל החלונות, הדלתות,
פתחי האוורור של המזגן, פינות שאולי אפשר להתחבא בהן, רהיטים
שניתן לזחול מתחתיהם. היא יודעת, בוודאות, שיגיע הרגע שתצטרך
לברוח על נפשה ועל חייה. השאלה היא רק מתי, והאם תספיק לעשות
בבית את מה שהיא חייבת לבצע.
בני אדם. כמה רעים הם. אם לא הייתה הרה, וזקוקה להם למען חיי
ילדיה, לעולם לא הייתה מתקרבת אליהם. הם מסוגלים להרוג אותה,
ידעה, אפילו אם לא עשתה להם כלום. זיכרון הערב ההוא עוד חקוק
בה: הם ישבו, משפחה גדולה ומאושרת באחת הפינות בבית שאימצו
לעצמם זה זמן רב. ופתאום- קולות, צעקות וצרחות של ממש. גילו
אותם. "נתפצל!" צעק אביה, "רוצו! בירחו!" הם רצו, כל אחד לפתח
אחר. ככל הנראה, רק היא ואחיה הצליחו להימלט- הוריה נשארו,
מנסים למשוך את האנשים אליהם. לא היה להם שום סיכוי- האנשים
היו חמושים בנשק קטלני, וחזקים בהרבה. היא הצטמררה למחשבה
שהנה, היא שוב בביתם של בני אדם מן הישוב, וחייה עשויים להיגמר
באותה האכזריות בה נסתיימו חיי הוריה.
השקט בבית לא נמשך זמן רב. היא שמעה את הדלת נטרקת, וקולות
שונים. היא רצה למחבואה. הקולות באו מהמטבח - וגם הריחות...
היא נלחמה בעצמה כדי לא לצאת החוצה, למרות הריחות מעוררי
התיאבון. אחר כך, אמרה לעצמה. אחרי שאעשה את מה שצריך, אם
יישאר עוד זמן, אציץ במטבח לראות אם נותר משהו. יש כאלה שלא
מדיחים את הכלים מיד בתום הארוחה, יש ששוכחים דבר- מה פתוח על
השולחן. לא נותר לה אלא לקוות: עדיף שלא תצא עכשיו ותתגלה.
המשימה חשובה יותר.
היא חיכתה. הנה, הילדים נשלחים למיטה. אבא בא לקרוא סיפור
לילדים המנומנמים בפיזמות צבעוניות. הם רעים, הזכירה לעצמה,
כשנוכחה לגלות שהמראה הזה נוגע לליבה. סוף סוף, כיבה האב את
האור וחזר לסלון. עכשיו? או לחכות? האם תספיק לפעול במהירות
ולברוח דרך הפתח שבחרה מראש?
מה הסיכוי שאם תצא יגלו אותה הילדים ויצעקו להוריהם? ומה עם בן
זוגה שמחכה בחוץ ודואג כבר שעות רבות? היא צריכה לחזור אליו
בהקדם... ומה אם, פתאום עברה בה מחשבה מלחיצה אחרת - מה אם
ההורים, לפני שילכו לישון, יסגרו את כל החלונות הרמטית, והיא
לא תוכל לצאת? מה יהיה אז?
אין ברירה, אמרה לעצמה. חייבים לקחת סיכון בחיים. היא יצאה
מהמחבוא. החדר שקט. הילדים ישנים. אור קלוש, כנראה מהסלון,
חודר דרך הדלת הסגורה למחצה. זהו הגיע הרגע! היא יוצאת
ממחבואה, מרחפת רגע אחד באוויר מעליהם לבחור לה איבר חשוף
לנחיתה - עקצה - מצצה היטב את הדם הטרי מגופם - ועפה החוצה,
מזמזמת חרישית באושר.