טובלת במיים, על אף חוסר האמונה, חשה את הטהרה.
חשה את החשיבות ופרץ הרגשות שבי גואה.

הדמעות נמהלות במי הבריכה והדבר מתקבל
בהבנה ובאהבה על ידי כל הצופות שסביב.
לדמוע מתוך רגש עמוק ואמיתי, לראשונה בחיי חוותי.

מתעטפת בחלוק לבן, מרגישה טהורה, בטוחה ומוכנה.
מוכנה להתאחד, מוכנה לשתף, ליצור ולהיות שניים כאחד.

פתאום, החלומות נרגעו, הפחדים נעלמו ואני מוכנה לצעוד,
משהו קרה בי. חוסר האמונה הזה, אולי קצת זלזול,
הביאו איתם הפתעה גדולה - טהרה ואמונה עמוקה.

לובשת לבן, זוהרת, מאירה ומאושרת.

הגיע היום, יום החתונה. הפחדים נמוגו, החששות התפוגגו.
מביטה בשעון, שהמחוג כבר יביא אותך אליי.
מחייכת ללא הרף, מרגישה געגוע עמוק עד כאב - אלייך.

  אין די מילים לבטא את הרגשות ותחושת הריחוף הזו.

המחוג מראה כי הגיעה השעה,
אתה ניצב שם, יפה, עדין, נקי, זך ומאיר כמו תמיד.
הדמעות שהורשו לפרוץ את המחסומים בבריכת המיים לפני יומיים
בדיוק, נלחמו בי וכמעט והכריעו.

אני פוסעת, בקלילות ובאיטיות, כאילו רוצה להנות מהגעגוע הזה
עוד טיפ טיפה ואולי להתגרות מעט, בדמעות שלא פוסקות מלהילחם.

עינינו נפגשות, עיינך מוצפות, לבך מתרחב וידייך נפרשות
לרווחה.
עיני נעצמות על מנת לקבל פרטיות ולנצור את הרגע הקסום הזה.
אתה לוחש לי ברכות: "אתה יפייפיה". אני עונה: "כמעט כמוך".