כשהייתי קטנה ושאלתי את אמא למה הילדים בכיתה קוראים דווקא לי
בשמות גנאי, היא הושיבה אותי לשיחה והסבירה לי שאנשים יש בכל
מיני צורות, בכל מיני גדלים ובכל מיני צבעים. היא אמרה שמי
שלועג למי ששונה ממנו כנראה לא מספיק בוגר כדי להבין את זה.
אבל אז לא עניין אותי להיות בוגרת, לא להיות חכמה, לא טובת לב
ולא אחראית לגילי. עניינו אותי להיות מקובלת ובעיקר כמו
כולם... וכולם היו אז, לפי הסבריה של אמא, לא בוגרים. אז
בניסיון לא להיות שונה, התחלתי גם אני ללעוג למה שכולם לעגו.
לעגתי לעצמי, כשהייתי לבדי, הייתי מסכימה איתם בכל מה שאמרו.
העלבתי את עצמי, ואז אכלתי. העליבו אותי, ואז אכלתי עוד יותר.
הגלגל הזה נמשך בשנים הראשונות של גיל העשרה שלי.
אני לא יכולה להצביע בוודאות על הרגע שהספיק לי מזה. לא היה
רגע אחד שבעקבותיו שמתי קץ להתעללות הדו צדדית הזו. תמיד
קיוויתי שאיכשהו אחד מהשניים יחדל.
העשייה משהו בשני הנדונים החלה לפני שלוש שנים. התהליך היה
איטי להחריד, אבל בטוח. ככה רציתי.
ניתן היה לצפות שככל שרזיתי היחס של הסביבה ושל עצמי אלי השתפר
בהדרגה. הוא לא. לא בהדרגה, בכל אופן. האסימון נפל בבת אחת. רק
בחודשים האחרונים אני צוחקת על עצמי ולא עוקצת. רק בחודשים
האחרונים אנשים מחמיאים לי באמת על איך שאני נראית, ורק
לאחרונה אני באמת מאמינה להם. אבל אני עדיין לא מאמינה לזבניות
בחנויות הבגדים, כנראה שזה לעולם לא ישתנה ללא קשר לכמה
קילוגרמים אשיל מעלי (איבדתי את האמון בזרים כשהאינטרס הכספי
עומד מול הדעה הכנה ומול טובתי... וזו לא אשמת הזבניות, אלו
דרישות התפקיד). בכל מקרה, בשבוע שעבר היה יום, היום הראשון,
בו באמת היה לי טוב עם עצמי. לבד. מבלי שיעיקו עלי, מבלי
שאתאמץ לכך, מבלי שיתאמצו בשבילי לכך. היה לי טוב עם איך שאני
נראית, מתנהגת, היה לי טוב עם איך שאני מרגישה וחושבת, היה לי
טוב עם מה שהשגתי עד כה (ולגמרי לבדי, אגב). הרגשתי טוב עם זה
שאני מרגישה ככה. אפילו עם הנורה האדומה (זו שכנראה תלווה אותי
לנצח. זו שאומרת "תיזהרי! אל תאכלי את זה! אל תאכלי עם הלב כדי
שאח"כ לא תאכלי את הלב. אסור לך לנוח על זרי הדפנה. למזלך, אני
פה כדי להזכיר לך את זה."), טוב לי שהיא שם, לכל מקרה. טוב
לי.

                                                     8.6.09