"לקבלת הבן המחלקה תימתח להקשב. הקשב!".
אני עובר בין הלוחמים זקופי הקומה, המצדיעים, שידם המתוחה
לאחור מטילה אפלולית על תחתית המצח והעיניים. כנפי צניחה
מבהיקות על החזה שלהם, כומתה אדומה דחוסה בתוך הכותפת. אני
מתבונן בדמויות הנצחיות הללו למרות שקשה לי. חלקם איבדו יד או
רגל והגדם עדיין מדמם, חלקם חסרי פנים, עטופים בתחבושות מכף
רגל ועד ראש. מעולם לא דיברתי איתם או נפגשתי איתם בעבר, ובכל
זאת, איכשהו אני יודע בדיוק מה עבר עליהם, אני מרגיש את תחושת
האובדן שלהם מיום הולדתי. הם מחכים בדממה למוצא פי, מביטים
קדימה במבטים קפואים, דרוכים.
הנה אבנר שנפצע קשה בהפצצה של חיל האוויר המצרי, אני נזכר
בהבעת התדהמה שכיסתה את פניו כשגילה שכמעט ולא נותר דבר מהרגל
שלו. והצרחות שאחרי התדהמה. הנה המ"פ, שרוף כולו. איך עלה
בקפיצה על הג'יפ הראשון בשיירה, מלא ביטחון עצמי, שלא לומר
(אסור לומר) שמחת חיים. הטיל הראשון שנורה מן המארב פגע בג'יפ
שלו, מעלה אותו בלהבת אש השמיימה, הופך את האדם החי לזיכרון
מצולק, מייסר. והנה החובש המחליף, שהתעקש לצאת עם הסגל, להיות
ראשון, וקיבל את אותו גזר הדין: השמיימה.
אחד אחד עוברים לפני. אני נזכר בצרחות ההיסטריות שלהם השואגות
לעזרה אנושית במילה אחת - "חובש". נזכר בחוסר האונים, בתחושה
החריפה של משהו חמוץ בשורש האף, של הבשר השרוף, של המדים
הירוקים החרוכים השחורים, של דם, של איבוד היכולת להרגיש משהו
מתוך העומס הבלתי נפסק, ההולך ומצטבר, של חברים שהופכים
במהירות מהווה חי ורגיש לעבר מצולק, מייסר.
"חייל!", אני פונה לאחד מהם, מתולתל, גבוה ורזה. עיניים
עצובות, מתחמקות ממבט, גדולות ושקועות. "מאיפה אתה?". "ראס
ג'ונדי, יום כיפור", הוא עונה מבלי להרים את הראש. "מחלקה?
פלוגה? מה הייתה מטרת המשימה שלכם?". החייל מושך בכתפיו ואינו
עונה דבר. אני פונה למחלקה כולה, מרים את הקול: "מה הייתה
המטרה שלכם? את מי הייתם אמורים לתקוף? על מי הייתם צריכים
להגן? מה השתבש בדרך?". המחלקה כולה משפילה מבט, אינה עונה.
אני עובר אחד אחד, והם כולם שותקים.
רוח נכאים גדולה באה ומשפילה את הגווים, מזקינה את עיני
האנשים, סובבת במערבולת של אבק וחול, מסתירה אותם מעיני.
"אל תלכו!", אני צועק, "רציתי לדבר איתכם! לתחקר את האירוע!
להסיק מסקנות אישיות! להבין!" הם אינם משיבים. חלק מהם מיטיבים
את הקסדות שעל ראשם, בודקים שהציוד באפוד השרוף עדיין שם,
והתחבושות לא מדלדלות מן הלב, לא נשרכות כשני חוטים דקים אל
האין. הם מתארגנים בשני טורים, מפנים את הגב ומתחילים לפסוע.
"אתם לא זזים מפה!" אני שואג. "זו פקודה!"
המילים משפיעות כמו קסם. הרוח נרגעת, האבק נוחת לאט על החולות
הצהובים, הם נגלים לעיני לאור שמש מלא. חלק מהם מרימים אלי
מבט.
"אתם חברים של אבא שלי, אני מכיר אתכם", אני מתרסק עם המילים
שלי בלי לשאול לאן ומדוע, עוצם את העיניים, שלא יראו. "אתם לא
מכירים אותי, אבל אני מכיר אתכם יותר ממה שאתם מדמיינים. אני
רציתי להגיד לכם שמהיום והלאה אתם משוחררים, כולכם. לכו הביתה.
לכו לנשים האבלות שלכם, לקברים העמוקים שלכם, לחיבוק האלוהי,
לשירים המלטפים, לפרחים המתפזרים שלכם, לצפירת הדממה ולכאב
הבלתי פוסק של המשפחות שלכם. הוא לא מספר לי, ככה שאני לא יודע
וכנראה גם לא אדע מה הייתה המשימה שלכם, ולמה הכול קרה כמו
שקרה. אבל בשבילי אתם משוחררים. לתמיד". אני עוצר לאט את
המילים שלי, נושם מהר, מאט את הנשימות, ופוקח את העיניים.
"חייל", אני מבקש מאחד מהם, "שחרר את המחלקה".
"לשחרור הבן", הוא צועק בקול רם ונשבר, "המחלקה תימתח להקשב.
הקשב!" הם נמתחים שוב, כולם.
"חופשי", אני אומר.
רוח גדולה עוטפת אותם.