אז זה המצב: חגורה אחת, הפעם האבזם לא בצד שלך, מתרוממת
באוויר. היא גבוה מעליך. ילדים בגיל שלך מרימים את המבט למעלה
כשהם רואים ציפורים נודדות. אתה רואה חגורה בספירה לאחור. זה
שנכנס עם החגורה הוא צל של עצמו. אתה לא מצליח לזהות אותו,
למרות שיש בו משהו שואג נורא. אומרים שזה אבא שלך. אז החגורה
מעליך, ומה שמפתיע זה שלאף אחד חוץ ממך זה לא נראה כמו אסון.
אולי זו שיטת חינוך. ובאמת היית ילד רע בזמן האחרון, הבאת
ציונים לא משהו והתחצפת לאימא, אז עכשיו קבל, כמו שאומרים. אתה
מושך את עצמך אחורה מאוד מהר עם הידיים, כי אתה יושב על הרצפה,
כי כשעומדים חוטפים יותר כי יותר שטח גוף חשוף, ואתה נצמד הכי
מהר שאתה יכול לקיר, ובינתיים זה שורק ועוד לפני שאתה שומע את
השריקה אתה מרגיש משהו. אם תבודד אותו תרגיש קודם כל דממה מאוד
דקה, כמו הלם (קרב של מישהו אחר), אחרי ההלם אתה מרגיש כמו
נגיעה קרה קטנה, ואתה משלה עצמך שהיא עוד רגע תעבור, אבל תוך
כלום זמן הכאב מזנק לרמות שהגוף צורח ואתה באמת צורח ואתה
היסטרי ואתה חיה שמנסה להגן על עצמה ופתאום החדר הוא שדה קרב
ותנסה מהר להציל את החיים שלך. אז אתה מושך אליך את השמיכה
שמונחת על המיטה ומנסה להתעטף אבל האבא שלך שאתה כל כך רוצה
לחבק מחזיק את החגורה רק ביד אחת. מה שאומר שיש לו עוד יד.
והיא תופסת לך את השמיכה ומעיפה והחגורה במהירות האור מבזיקה
על הגב שלך ומתלפפת על הבטן והיד שלך מגינה ויש לך שני פסים
אדומים לוהטים נפוחים על הזרוע שאחר כך תראה בגאווה ובצער לאבא
ואימא כשיישאלו אותך למה אמרת שאתה רוצה שערבים יהרגו אותך.
אבל אנחנו עדיין מול החגורה שהיא בעצם האויב הגדול שלך, לא אבא
שאתה כל כך אוהב. היא מצידה מרגישה, החגורה, כאילו מישהו צריך
להוציא את כל האנרגיות שלו, את השנאה הלא נגמרת, את הלהבות,
ועכשיו זה דרכה. ועכשיו זה עליך. אולי יש מין שותפות סמויה
בינך לבין החגורה, שניכם עוזרים לכאב שלו לצאת, לקיטור הדחוס
להשתחרר. היא מכה בך שוב ושוב, ואתה כבר לא בורח כי נגמר לאן,
אתה בשלב ההיצטפדות, שזה אומר, במילים יפות, שאתה מקופל בתוך
עצמך למינימום האפשרי ואתה חוטף וצורח, חוטף וצורח ועיקר המאמץ
כרגע מושקע בצרחות מכל הנשמה שמהוות נחמה מסוימת, עד שהקריאות
של ההיא מחוץ לחדר: Eitan, don't hit him anymore מצליחות
להתגבר על צרחות הבכי שבוקעות מתוכו וקולות הצלפות החגורה
וקולות המלחמה בראשו של האבא הטוב, המחבק, הפולשני לעיתים,
ופתאום ליאות משתררת. והוא יוצא, עייף, לא מבין, ועדיין קצת
כועס, ותולה את החגורה על המתלה שבפרוזדור. אתה בוכה, כל חלק
בנפרד, שוכב על הרצפה הקרה, יעברו עוד שעות עד שתצא החוצה,
השכנים לא שמעו כלום הדודים לא שמעו כלום המורים לא שמעו כלום.
אתה תתפלל לאלוהים בבית הכנסת של עזרא שלא מרשה לטעות כשקוראים
תהילים, אתה תהיה ילד טוב ולא תתבטל סתם אתה תתכונן טוב מאוד
למבחנים הבאים שמעת אותי שלא יקרה שוב מה שקרה עכשיו תן חיבוק.
עמוק בלב אתה נשבע שתהיה טוב, אף אחד לא יצטרך לחנך אותך אתה
תהיה הכי טוב שאפשר.