אחרי הסערה נותרו רק קרעי מפרשים צפים על פני המים, מתנדנדים
על פני הגלים המתונים. מלאך עגום עיניים הופיע מבין הגלים,
והחל ללקט נפשות שהיו פזורות מרוסקות ברחבי זירת האסון הימי.
הוא הרים אותן ברוך והניח אותן זו לצד זו על כנפיו העצומות.
"סוף", מלמל, "הוא לא תמיד התחלה חדשה". עיניו חדרו דרך
קילומטרים של ים אל קרקעית המצולה, עליה שכבה בלי נוע הספינה
שיועדה לשאת את שארית בני האדם לארץ חדשה. באסון הזה לא היו
ניצולים. "אז גם את היית דור אחרון", לחש המלאך לנפש מעורפלת
שהסתבכה בזרועות של שיח תת מימי, שולף אותה מתוכו במיומנות.
"כולו זכאי או כולו חייב. והנה, בן דוד לא בא".
רוח קרירה אחרונה נשפה על פני המים. השמש ליטפה את קצף הגלים
בגעגוע, יודעת שזו הפעם האחרונה. הנפשות דממו זו לצד זו,
מסרבות להאמין שהכול נגמר. המלאך חפן בידו נפש נוספת שריחפה על
פני המים, וסקר את העולם שסביבו, עד האופק החרב. נפש לא נותרה.

"ניסוי לא מוצלח", נאנח המלאך, פרש את כנפיו והמריא מעלה. אי
שם במצולות הגיחה נשמה צעירה מבין סדקי הקרקעית, וידאה כי
המלאך הסתלק, ונתלתה על תורן הספינה הטבועה.
בשמיים התקבצו עננים כהים ואטומים. לחות מילאה את האוויר עד
שקשה היה לנשום. מתורן הספינה שמעמקים ראתה הנשמה כיצד מתעגלים
העננים אל תוך עצמם, יוצרים ספיראלה מושלמת המסתחררת כלפי
מעלה, מעין טורנדו הפוך. מולם, כבתמונת ראי, החל האוקיינוס
להתעגל אל תוך מערבולת ענק, עמוקה כעומק הים. מכל רחבי תבל
החלולה החלו נשאבים החומרים שמהם הורכבה הבריאה. בתחילה
היסודות החומריים: אבנים, סלעים, הרים ויבשות, יערות ירוקי עד,
חיות השדה, האוויר והמים. לאחר מכן נשאבו אל המערבולות היסודות
הרוחניים: כאב, רוגע, שמחה, ייאוש, שנאה, אהבה, אמונה, הקרבה,
עצב אינסופי, אובדן, התחדשות ויצירה. היסודות נפרדו אלו מאלו,
נעלמים במערבולת העליונה והתחתונה על פי מהותם. כשהגיע תורה של
התקווה, התחוור כי הייתה עזה מאוד, יותר ממה שניתן היה לשער,
השתרעה עד קצוות האופק, מתחילת התבל ועד תומה, נמתחת כגומי בעל
יכולות אלסטיות בלתי נגמרות, מחזיקה מעמד כנגד כוחות התוהו.
אבל אט אט החלו הקצוות מתקרבים זה לזה עד שנשאבה גם היא אל תוך
הכיליון. רסיסי ענק של ים קרעו את האוויר ונבלעו יחד איתו
בצינורות האדירים המתערבלים. תהומות הים היו הנברא האחרון שהלך
והתכלה. הספינה הטבועה שעל קרקעית הים הסתחררה כלפי מוקד
היניקה של המערבולת ונבלעה בתוכה, נעלמת במהירות מסחררת אל
נקודת המגוז. חלקיק שנייה לפני שנעלמה, נורה מראש התורן שלה
ניצוץ בהיר כלפי מעלה, והתייצב בדיוק בין מוקדי שתי המערבולות,
קפוא וללא תנועה.
אחד מענני הסערה, שדמה באופן מפתיע לכלב שחור, קלט במבטו החד
את הניצוץ החריג. זו הייתה נשמה צעירה, תלויה בין כוחות התוהו
המנוגדים, לא נעה. הענן האפל נעץ עין אחת חודרת בנשמה וזיהה
אותה מיד. "משיח!", נבח לעברה. נשמת משיח הסתובבה אליו, רועדת
ברוח העזה. "כן", לחשה. "קצת איחרת, לא?", נבח. "היית צריכה
לבוא כשהיה עוד בית, היית צריכה לגרור את השכינה פנימה. אבל
כבר מאוחר לכולנו". נשמת משיח לא ענתה דבר. "שאבנו את כל
התקווה. אין מי שמחכה לך יותר". המערבולות התגברו והתעצמו
מאוד, בולעות אל תוך עצמן את הים והשמיים, ולאחר מכן את האור
שנותר. ברגעים הללו שבין שמיים לתהום, נדדה נשמת משיח פנימה,
אל זיכרונותיה שנשתמרו בצבעים מלאים.


אדם הראשון הרים את ראשו אל הקיר הלבן העצום שהתנשא מעליו. ככל
שנשא את עיניו מעלה היה שם הקיר, עד שבזווית כלשהי התאחד עם
השמיים. אצבעותיו של אדם חרצו בקיר סימנים רועדים. אסור היה לי
לקוות, חשב. התקווה קרובה מידי אל המוות. לאחר מכן נפנה והלך
לו. הייתה זו שעת שקיעה של שבת, ועצים ערומים הוכתמו בצבעים
מדממים. אדם בקושי נשא את עצמו, גורר את רגליו, ניגף בסלעים,
מביט מעבר לדיונות המהבהבות. רוח חמימה פרעה את שערו וזקנו,
סחררה וקלעה בהם גרגירים של חול. כשהגיע אל פתח האוהל כבר אספה
השבת אל חיקה את העולם. השמש שקעה. משהו בקרבו של אדם האט מאוד
את מהלכו.
בתוך האוהל, שרטטו אצבעותיה של חווה קוים מתפתלים על האדמה
החולית. כשהבחינה בפניו של אדם קפאה תנועת ידה. אדם נשכב על
החול החם ולא אמר מילה. עיניו בהו ללא מבע בשרטוטים המתפתלים
שבחול, ולאחר מכן נעצמו בכוח. רגעים ארוכים של דממה ואשמה
התייצבו בינו לבינה. כשהחושך הסמיך עטף את הארץ, אמר אדם את
המילים הראשונות: "הוא לא אוהב אותי יותר". לאחר מכן דמם. חוה
שלחה יד, מגששת בין סבכי שערותיו, נוגעת במצחו, גולשת בין
קימורי עיניו הלחים. "איך הוא יכול. הוא הביא אותי לעולם".
עיניו של אדם נפקחו מבלי לראות. כאב מפלח דקר אותו בתחתית
הבטן. קרן ירח קלושה חדרה אל האוהל. "למטה, בקרקעית שלי, יש
שדה של סכינים מלובנות. אסור לי לנוח יותר, אין לי בית לשוב
אליו".  
אני הבית שלך עכשיו, חשבה חוה. ותצטרך להתרגל לחיים בעולם בלי
אלוהים, עולם שטוב ורע שולטים בו בערבוביה, שאוקיאנוס של סבל
רוחש מתחתיו. והכאב שלך לעולם לא יחלוף, ורק הזמן יעניק לך את
האשליה שאפשר לחיות אחרת.
אדם קם ויצא מן האוהל. מרחבי החושך נפערו בפניו, מנסרים.
איפה אתה עכשיו אבא. אבא שלך הלך רחוק, והוא לא יחזור. תנסה
לקום מחר בבוקר, לשטוף פנים, לצאת לעבוד, לחיות חיים חדשים.
אני לא רוצה לחיות חיים חדשים. אני רוצה את אבא שלי. זוכר רוח
חמימה בגן ההוא, זוכר עולם של תפוחים וורדים, זוכר שהכלים
נפצעו. זוכר את אבן השתייה מתרחקת במהירות, נמוגה ביקומים
אחרים. איבדתי את החיים היחידים שיכולים היו להיות. תצטרך
ללמוד לחיות בלי. אני לא רוצה להתרגל לכלום. אני רוצה להחזיר
הכול אחורה, אני רוצה לשכוח את מה שהיה. אי אפשר להחזיר אחורה.
אני רוצה למות רוצה למות רוצה למות.
חוה הביטה מתוך האוהל בכתפיו של אדם שרעד פתאומי עבר בהן. היא
יצאה מן האוהל, נושכת את שפתיה. נעמדה בסמוך אליו. עצמה עיניה,
נשמה עמוק, וצללה פנימה לזמן ממושך, אל תוך נשמת משיח שלה.
לאחר מכן עלתה וצפה, נושאת עימה צליל שדלתה ממעמקים, שרה אותו
בלחישה, מכוונת היטב אל תיבת התהודה שבקרבו של אדם. פעימת
הצליל הציפה מהמעמקים צליל ועוד צליל שיצרו בעדינות מעגל קטן,
שקט ועדין מאוד, מרחף ורוקד. נפש ליד נפש, פרצו הצלילים מקרבה
וחדרו אל נשמת משיח שבאדם. המוסיקה הניחה לסתירות להיות, ורקמה
מסביבן עולם חדש, בנוי על פי כללי הסתירות. בראה לו חיים
דמיוניים קיימים, עולם של כאב מוסיקלי, שלם והרמוני, בו הוא
יכול להיות שייך.
מזמור שיר ליום השבת, שרה לו, טוב להודות לה' ולזמר לשימך
עליון להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. שלמעלה מטעם ודעת,
בעורקיו הפנימיים של השיר, תוכל להודות גם על זה.  
שמש בהירה וחדשה שטפה את המדבר, מגלה איש ואישה חבוקים זה
בזרועות זו, מתחילים עולם. איש ואישה חיים.  


נשמת משיח פקחה את עיניה. הסערה העליונה והתחתונה היו כעת
קרובות מאוד זו לזו. כמעט ולא נותר מקום. "את העדפת את הקודש",
לחש הענן השחור, קרוב מאוד. "נשארת בעולמות טהורים, מושלמים".
משיח שתקה ועיניה נצצו.
זה לא נכון. הייתי באלף עולמות, חייתי אלף חיים. בתוך ליבו של
אדם הראשון כשאיבד את כל שהיה לו, והייתי במקלו של אברהם אבינו
הנודד בין עברי הנהר בלי שפה. הייתי בנשימת איוב שנעתקה כשגילה
כי כל משפחתו אבדה. הייתי באצבעות רגליה הקפואות של הילדה שרצה
בין הגוויות. הייתי במבטו של קצין העיר. הייתי בחיבוקים
הנותרים סביב האוטובוסים השרופים. הייתי בזרועות הגיטריסט על
הבמה, כשהקהל התפרק בבכי והאצבעות הכו במיתרים עד זוב דם.
הייתי באנקת הצ'לו ובכי הכינורות כאשר ליווה לגיון המשמר
הישראלי את הפרידה מירושלים העתיקה והכותל המערבי. נשמת משיח
הרימה את עיניה והביטה בענן.
"אבל הניסוי נכשל", אמר הענן, שקרא את מחשבותיה, "ואלוהים כבר
לא גר פה יותר. היי שלום", לחש והתפוגג.
משהו בגוון העולם השתנה בפתאומיות. השמיים נקרעו בפרץ עז,
כאילו היו ציור, ונשאבו אל תוך עצמם. האוקיינוס נשאב אל תוך
המערבולת, וזו נבלעה בתוך עצמה. הקול והאור אבדו באחת, וחושך
אפל, חסר צבע ועומק שרר בכל מקום וזמן. באותו המקום בדיוק, ללא
נשימה וללא תנועה, נותרה נשמת משיח לבדה.
באין-קול הזה אפשר לשמוע את האין סוף ברוך הוא מלחין את היכל
הנגינה. באין-אור הזה אפשר לראות את האין סוף ברוך הוא משרטט
את אורות היקום. באין-נשימה הזה אפשר לחוש את הדופק הגדול פועם
מאחורי הפלקט השחור שקוראים לו מציאות. וכשחשים את הדופק
ורואים את האור ושומעים את הקול, אפשר כבר לשלוח יד מבעד לפלקט
ולמשש את התשובה שהייתה כאן קודם.
מתוך אינסוף זמן שעבר, נשמת משיח גילתה את האוקיאנוס הקדמון של
הדמעות הפנימיות. ועכשיו, ידעה, לצלול אל תוכו, עד שאין למטה
ואין למעלה, וללא טעם ודעת למצוא תו אחד בלבד שיעלה מהמעמקים
ניגונים אבודים ואלו יתפתחו למוטיב שיתמלא ויגלוש אל סביבותיו
וימלא את הנשמה וייצור ריקוד וכבר תהיה נשימה. והמוטיב החוזר
שהושלך מהנשמה אל האפלה הקשה יצר בה גלים של צלילים כאבן
המושלכת אל תוך מים, ואלו החלו להתרקם זה סביב זה, נארגים לכדי
הרמוניות משולשות בתחילה, ולאחר מכן מרובעות ומחומשות. נשמת
משיח שעצמה את עיניה הרטובות, ידעה מבלי לפקוח אותן שהיכל
הנגינה הולך וצומח עכשיו בתוך החושך הגדול, שולח קנוקנות של
צלילים מבעד לחושך, מבקיע סדקים אל התשובה הנכונה, ומתוך
הסדקים הנפערים וגדלים, שופע ופורץ הים המלוח בהתגעשות של גלי
ענק. וזיכרונות הילדות המתוקים של העולם הזה, שנשכחו וצבעיהם
עורבבו, מקבלים לפתע ממשות וצורה ומתעוררים לחיים, והנשימות
הסמוכות והבל הפה והעיניים הממששות המתגאות בילד המוצלח הזה,
אדם הראשון, והידיים החמות המלטפות את קדמת המצח ואת שיפועי
הלחי, והריצה נגד הרוח בארמון הנציב על דשאים שלא נגמרים, וגוף
קטן שמחובק בין שני גופים גדולים וחם לו, והים הרוגש המתעצם
הזה הדומע והמסתחרר בשיכרון והמנגן לו באלף חצוצרות את העולם
שהיה ואת זה שיהיה.