לכל אחד יש רגעים בהם הוא לא שייך, שניות בהן הוא הופך לשמן
באוקיאנוס החיים האלו. כדי לשוב אל המים אנשים מביטים מבעד
לחלון, אל שקית ניילון מעופפת ומעניקים לה משמעות. אנה הייתה
כזו. לא מוצאת את מקומה, מחפשת משמעות בדברים הטיפשיים ביותר.
לעיתים תכופות הייתי מנסה לשכנע אותה להתמסר לכתיבה שאהבה כל
כך והיא התעקשה "עט הכתיבה האדום שלי אוזל, עליי לשמור כל טיפת
דיו עבור השראה אמיתית, כזו שמגיעה רק פעם בחיים".  "קני עט
אחר" הייתי צורח, "קני מאה עטים חדשים". אני הייתי צועק, והיא
הייתה בוכה. "אינני יכולה להחליף כך סתם - אתה לא מבין איך
הדברים האלו עובדים" היא התעקשה. אני שוב צועק, היא שוב בוכה.
והכול בתוך דירת חדר קטנטנה בצד הכביש המהיר. עברו כמה שבועות
קולניים במיוחד ואני חזרתי לגור עם ההורים. אנה לא התקשרה
ובמשך חודש ימים ישבתי בגינת הכפר המופלאה, מביט בשקיעות
הילדות שלי נמסות אל הוואדי, צובעות את הקו הירוק באדום. באחד
הבקרים, בעודי קוצץ פטרוזיליה במטבח, נשמעו נקישות בדלת, ושם
היא עומדת. נבוכה.
"סיימתי" היא מחייכת מאחורי משקפי השמש הגדולים מדיי.
"את הספר?" שאלתי כאילו לא חצצה בינינו שתיקה של שבועות ארוכים
שעשו לי טוב
"כן. הבאתי לך את העותק הראשון"
"את רואה... את לא צריכה שום עט קסמים, זה הכל אצלך - בראש הזה
שלך"  
היא התקרבה באיטיות, מחזיקה בידה חוברת עמודים שחורה.
"זה לא בדיוק ככה" היא שוב נראית נבוכה. התיישבנו במטבח, זה
מול זה, בלי לגעת.
"זה בדיוק ככה. מתי תביני כבר?" דפקתי על השולחן, אנה היא מגנט
התסכול שלי.
"לא באתי לריב" היא נעמדת "למה אתה כל כך רוצה לדפוק את זה".
"אני לא רוצה לדפוק כלום, אני רוצה שתתעשתי, שתחשבי בהיגיון,
שתיגמלי מהמיתולוגיה המגוחכת הזו - אין שום עט קסמים, כל מה
שעשית - זו את, זו רק את, את מבינה?"
"אני לא רוצה לריב" היא נעמדת.
"למה באת?" זרקתי את הטיוטה על הרצפה.
"לספר... רציתי לספר לך משהו שרק אתה תבין."
"מה עשית אנה?" דמיינתי אותה מציתה את אלפי הטיוטות שהשארתי
בדירה שלנו.
היא נסוגה לדלת. "תקרא את הטיוטה אורי, זה הדבר הטוב ביותר
שכתבתי, אני בטוחה בזה."
"מה עשית אנה !" התקרבתי אליה במהירות "אם שרפת לי את הדפים -
אני נשבע אני..."
"לא שרפתי כלום."
"מה עשית?" החזקתי אותה בכוח.
"אתה תכעס".
"אנה מה עשית !"
"גנבתי עט" היא צעקה.
הסתכלתי עליה וניסיתי לנשום באיטיות. עקצוצי זיעה נבטו מן העור
במהירות.
"מה עשית?"
"ישבתי בכל בוקר ב"מרי לו" וחיכיתי לו, אתה אמרת שהוא לקוח
קבוע שם."
"יהונתן גפן?" נזכרתי באחת משיחות הלילה שלנו.
"כן" היא אמרה בכעס "ודיברת שטויות, הוא לא בא. שבועיים שלמים
ישבתי שם והוא לא הופיע, אפילו לא לרגע אחד מחורבן."
ללא שום מאמץ אנה הטביעה את שלוות הכפר הנפלאה שלי ומשכה אותי
ברגליי עמוק אל מאורת הארנב המסורס.
"אמרתי לך- מישהו ראה אותו יושב שם פעם - זה הכול, לא אמרתי
שום דבר על לקוח קבוע. מאיפה לי לדעת איפה אדון יהונתן גפן
המהולל מבלה את הימים המזויינים שלו."
"בכל מקרה הוא לא הגיע" היא חייכה לפתע "אבל מישהו אחר הגיע
במקומו... נחש מי..."
"מי" שאלתי
"רוברט כהן!" היא חשפה שיניים מושלמות מדיי, אחד הסימנים
הבולטים של אנשים אובססיביים.
"ושכבת איתו?" התכוננתי לגרוע מכל.  
"כאילו שהוא היה מסכים" היא הסמיקה מהמחשבה "אפילו לא ניגשתי
אליו, כלומר ניגשתי - אבל רק כשהוא הלך לשירותים."
"את מגעילה אותי אנה, זה מה שבאת לספר לי, על המקצוע החדש
שלך?"
"לא! ברגע שהוא קם לשירותים רצתי אל השולחן, כתבתי לו פתק
ולקחתי את עט הכתיבה שלו!"
"פתק?"
"כתבתי ש"מגירות" הוא הספר ששינה לי את החיים - אבל זה לא
העניין, העט - העט היא העניין. לקחתי אותה הביתה וסוף סוף
מצאתי את הסיום שחיפשתי ! סיום גאוני, טיפוסי לכהן ממש, יותר
כמו בספרים הראשונים שלו"
"זה לא העט" מצאתי את עצמי צועק שוב. לקחתי אותה אל דלת הבית -

"אנה תלכי. אני לא יכול יותר."
"רק תקרא אותו."
דחפתי אותה אל מחוץ לדלת ונעלתי גם את המנעול העליון. מבעד
לעינית הדלת ראיתי אותה פותחת בשיחה עם שכן מבוגר שחלף מולה,
היא נגעה בכתפו כשהיא מדברת על ספרות גבוהה והוא נראה נרגש
מהעניין מאוד. התיישבתי על הרצפה וחיכיתי שאנה תתרחק מהריסות
השקט שהותירה מאחוריה. החלטתי שאיני חוזר לדירה לעולם. הבחורה
הזו היא כאב בשמלה אדומה.
לאחר כמה ימים שקטים במיוחד, ישבתי בגינה וקראתי את הטיוטה של
אנה. היא הייתה מעולה, גם הסיום היה לא רע בכלל, ובכל זאת, אני
נשאר לשבת כאן, בגינת הכפר הזו.