אני שם, מקפצת מענן לענן.
פעם ירוק, פעם ורוד, פעם כחול... כל פעם בצבע אחר.
כולם מסביבי מקפצים על עננים בצבעים, כל אחד מחייך ומקפץ לו.
ואני לא רוצה לקפץ יותר.
אני רוצה לנוח, אבל המקפצים מאחורי דוחקים בי לקפץ, אז אני
מקפצת.
ואני מביטה מבט חטוף -שכן הם דוחקים בי, אני לא יכולה לעצור-
לתהום שמסביבי, ובין כל קיפוץ לקיפוץ  אני מגבשת יותר ויותר את
הדעה ששם יש רק שחור.
עייפתי מלקפץ. אני רוצה פתרון אחר... אני רוצה לדעת לאן אני
מקפצת, אני רוצה לבחור בעצמי את הצבע או הכיוון, אני רוצה קצת
לשבת... אני רוצה כמוהם! כמו אלה שפתאום מגיח אליהם ענן לבן
מהצד ונושא אותם אל על.
והם עונים לי שאני יכולה לבחור, שאני כבר בוחרת.
היתכן שזה מה שאני בוחרת?
אז החלטתי לבחור ליפול...
אני שם, נופלת למרחקים.
ואפלה מסביבי, חוץ מנקודות של עננים.
אני שבורה ומרוסקת, אך עדין אין קרקע מסביבי.
כשלפתע אני יכולה לראות ענן לבן מגיח אלי מבין המעמקים.
זה מה שבחרתי.