הלכתי במדבר של מים.
לפתע ראיתי גרעין שזיף.

ניגשתי אליו. הרמתי, הפכתי, סובבתי. איך הגיע גרעין שזיף למדבר
של מים?
חשבתי על מי שאכל את השזיף שלו הגרעין שייך.
שזיף סגול כהה, לא גדול במיוחד. די רך. חמוץ-מתוק. בטח היה
טעים.

מי זה היה?
הנה, אני מצליחה לדמיין משהו. ילדה, אולי. כן.
ילדה, עם כובע בצהוב בהיר, מיושן כזה עם סרטים. שמלה בתכלת
וסינר בצהוב של הכובע. פתאום השזיף הסגול הזה באמצע עם העסיס
הזה שזולג לה על האצבעות. מלכלך את הסינר הצהוב בהיר שלה
בכתמים סגולים כהים. היא יושבת על ספסל ויש שמש.

הנה ילד.

מה הוא ניגש אליה ככה ומסתיר לה את השמש? טוב, אני לא מתפלאה
עליו. לבוש ככה, בבגדים כהים. גבוה. מטיל צל ארוך עליה.
ילד שכזה.
והנה היא ניגשת ונותנת לו חיבוק. ככה בהפתעה. הוא לגמרי לא
מוכן לזה. מה פתאום חיבוק עכשיו באמצע מדבר של מים? משהו אצלו
בעיניים משתנה.
היו שם עננים מקודם, ורק עכשיו אני רואה שהם נעלמו...

השזיף שבידה עוד לא נאכל לגמרי. היא נותנת לו לקחת "ביס". ככה
הם ממשיכים לאכול. נגיסה שלה ונגיסה שלו. יד ביד מתקדמים
ועוזבים את הספסל. הם פונים לדבר וגרעין השזיף נשמט.

והנה עכשיו מצאתי אותו. מה פתאום קרה שבמקום לרוץ אחריהם
ולהחזיר להם גרעין כל כך נפלא של שזיף, אני חולמת סיפורים
וגרעין השזיף נשאר אצלי ביד?
באמת, שאתבייש לי.