נכנסתי לחנות,
שלוש אחרי חצות,
משולש פיצה חם, עם זיתים.
הוודקה מכה בראשי,
בלי רחמים,
כאילו יש דרך אחרת.

בולע את הפיצה,
כמו טמונים בה החיים עצמם,
עוד רגע קצר והנה היא נעלמת.
ברנש מביט בי,
נותן בי מבט עקום,
לידו ברנשית עייפה.
גם היא מביטה בי, מבטה אחר,
ממתיק סוד.
לא יכול להתיק מבטי ממנה,
מבוגרת ממני ודאי בעשור.

היא מחייכת אליי,
או שמא הייתי אני שחייכתי אליה?

יש בעיות? הברנש אומר ומתקרב אליי,
לא מצליח להזיז את עיניי מפניה.
הראש שלי שורף. בוער מבפנים.
אומר לו לא, וממשיך להסתכל עליה. כמו מהופנט,
או שיכור מת.
הוא מרים אותי מהכיסא, אני בקושי מצליח לעמוד על הרגליים.
אני עף לרצפה, לא בלי עזרה שלו.
הראש שלי פוגש את המדרכה,
מסיבה של אדום ואספלט, ואני אורח הכבוד.
התגובה היחידה שלי היא צחוק.
צעקות מצידה, קללות,
רוסית, עברית, הכל מעורבב.
דביל, אידיוט, מה עשית לו? צועקת בחורה שעוברת ברחוב,
הוא יורק לכיוון שלי.
העיניים שלי היו כמעט עצומות, ההכרה מעורפלת.
הרגשתי משהו ניתז לכיווני.
לפני שאני מבין מה קורה, משהו נוגע בי.
אני מנסה לפקוח את העיניים ממש בכוח.
היא מנסה לנקות אותי.
כנראה שהיה הרבה לכלוך.
תודה, אני לוחש, בעיניים חצי עצומות ובחצי חיוך,
באמת לא היית צריכה.
לא? אז מי היה מציל אותך?
אה זה, אני כבר התכוונתי לקום אליו, ללמד אותו לקח,
כן? היא מחייכת אליי.
רק חיכיתי לרגע המתאים אני מוסיף.
אז אתה רוצה שאני אלך? היא שואלת.
אל תהיי כזאת צודקת, אני מחייך,
אולי חיכיתי לאבירה שלי על הסוס הלבן.
אה, השארתי את הסוס היום לפני שיצאתי,
'צטערת.
זה בסדר אני אומר, נצטרך להסתדר עם הטרנטה שלי.