עברו כמה ימים ואני עדיין לא מפסיקה לתהות
על מה שהיה ועל מה שהיה יכול להיות..
תוהה האם כך נגמרת האגדה?
היא הנסיכה... אני האחות הרעה?
איך זה קרה? מתי ירדתי מהבמה?
איך לא נשארתי להדרן בסופה?

את התהיות מחליף הכעס הגדול
כי אני זו שהאמנתי והן הרסו הכול
הן שדחקו בי עליך לוותר
חדלי מלחכות, הוא לא יחזור יותר.

כועסת גם עליך על שפחדת כל כך
לפתוח את לבך ולספר איך אתה חש
כועסת כי נתת לי להאמין שזה אף פעם לא היה
שלחת אותי לדרך בלי טיפת תקווה

וכך נגררתי אחר רצונותיהם של הסביבה
דחקתי כל רצון אישי ..כל תקווה
עייפה וחלשה הרמתי דגל לבן
הלב ציית לפקודה כחייל מאומן
הפקודה היתה למחוק , הוא החליט להסתיר
בתוך תוכו מקווה שיום יבוא ויחזיר

עברו הימים, עברו גם כמה שנים
והלב כבר עייף אך לא מוכן להפסיד
הוא לא נרתע מגודלה או משקלה
דחיפה קלה... וכמעט היא שוב על הבמה
מתכוננת לסיום דרמטי וסוחף
הנסיכה תרד למטה ואת הדלעת תקרצף

אין עוד תהייה, נגמרו המשחקים
שוב התערבבו פה כל הקלפים
הבלבול חזק, הרצונות עוד יותר
הלב לא מוכן עוד פעם לוותר
ואולי הוא יהיה חייב? ואולי הוא צריך?
כי הנסיכה על הבמה..ושלה הוא הנסיך...