לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו שזה כואב.
כל דימעה ודימעה שורפת אותי מבפנים, אחת אחרי השניה, מגדילה את
הגוש הכואב הזה שנוצר בגרון יותר ויותר כשמגיעים למצב של שחרור
כזה או אחר..
ולצערי, על הכאב הזה, אני לא יכולה לשלוט.

הצליל האקוסטי וההרמוניה הזאת באוויר חודרים
לתוכי..הדיסטורשנים והסולואים עושים את שלהם, ואני - מתמכרת.
מתמסרת למנגינה, כמעט כמו שהתמסרתי אלייך.

הזכרונות מכים בי עכשיו יותר מתמיד. הרגעים היפים והשירים
שהצליחו לגעת בדיוק בנקודה הנכונה.
והמגע... אלוהים,המגע...
הזיכרון הכי מוחשי זה בלילה ההוא, כשבאתי אחרי שבועיים של חוסר
תקשורת בקושי.
עליתי על אוטובוס אחרון באופן הכי סופנטני שיש, (כמובן)..
אלייך, אהבת חיי.
חיכיתי. לקח קצת זמן עד שלבסוף עצרת לידי עם האוטו הזה שתמיד
צחקתי עליו, אמרתי שהוא לא מתאים לך...
[שיקרתי, הוא הכי מתאים לך בעולם.]
כל פעם שאני רואה את האוטו הזה נוסע באיזור שלי הלב שלי קופא
לכמה שניות, העיניים בוחנות את איזור הנהג ומגלות שזאת לא את,
והלב מפשיר.. שוב.
נכנסתי לאוטו ובקושי הסתכלתי עלייך, בקושי דיברתי. כעסתי
עלייך. מעצבנת. חצי שעה ישבתי וחיכיתי לך כשאת יודעת שאין לי
טוקמן.
[הייתי מחכה לך גם עוד מליון שנה..]
"בירה?"
"נו מה.."
"טוב, קחי תקני אין לי כוח לצאת מהאוטו.."
"סליחה? לא רק שאין לי 18 גם חיכיתי לך חצי שעה ואת עוד אומרת
לי ללכת לקנות?"
"טוב טוב סליחה אני הולכת..."
חזרת עם 4 בקבוקים של חצי ליטר, כמו שצריך.
נסענו אלייך. הבית היה ריק מאנשים לשם שינוי, לכמה שעות טובות
של אינטימיות. רק אני ואת.
שמת את הבירות במקרר וישר שאלת אם אני רוצה שניצל תירס. ידעת
שגוועתי ברעב עוד מהצהרים.
ישבנו בחוץ כל אחת עם בקבוק בירה משלה, אני טרפתי את האוכל,
אבל לך זה לא הזיז שאכלתי כמו בהמה.
סיימתי את האוכל, הדלקתי סיגריה, פתחנו את הבירה, ובערך מהזמן
הזה התחילה השתיקה. כן, השתיקה הזאת שחתכה את שתינו מבפנים..
בדיוק באותה נקודה.
השענת אותי עלייך, חיבקת בשקט.. הרחתי אותך אחרי שבועיים
בלעדייך.. אלוהים, הריח הזה... הריח שלא עוזב אותי מאז..
לאט לאט בלי ששמנו לב בכלל, איכשהו מצאתי את עצמי בתנוחה
מעוותת שכזאת עם הפנים באלכסון אלייך. זה היה מוזר, אבל הרגשתי
את הנשימות שלך. העיניים נעצמו מעצמן, והמגע הזה שכלכך חיכיתי
לו הגיע.
השפתיים האלה, הממכרות האלה... שלא יכלתי להרפות מהן מהרגע
הראשון שפגשתי אותן (אותך) לראשונה..
זה נסחף לאחת הנשיקות המדהימות שלנו.
איפשהו באמצע נעצרת, השענת את מצחך בשלי, נשמת בכבדות וסיננת
בלחישה "התגעגעתי אלייך כלכך..."

סידרנו את הצלחת והבקבוקים הריקים במטבח, סגרת את הכל וננעלנו
בחדר שלך.. בבועה שלנו.
דאגת לכסות כל חלק חשוף בגופי עם השמיכה, או עם עצמך.
באותו לילה שכבנו מחובקות, הכי צמודות שאפשר. חיבקת אותי חזק,
ואני אותך.
נישקתי כל איזור ביד שחבקה אותי, החזקתי אותה חזק, שלא תלך..
רק שלא תלך לי שוב...
הסתכלתי בעינייך, טבעתי לתוכן.. נדהמתי מהיופי שנמצא מולי, ממש
כמה מילימטרים ספורים ממני..
ביקשתי, התחננתי.. שלא תייבשי אותי, לא הפעם..
"אני אוהבת אותך..."
הסתכלת עליי. הכרתי את המבט הזה כלכך טוב.. המבט הזה שחסם את
היכולת שלך לדבר, לבטא את עצמך בכזאת קלות כמוני במשפט בעל
שלוש מילים.
נעצת את המבט שלך, התקרבת אליי ונישקת אותי חזק.. כלכך חזק
וכואב שעצרתי את הדמעות שם, בדיוק שם... בנקודה הכי כואבת
שאפשר.
הנחתי את ראשי על החזה שלך וחיבקתי אותך חזק..
"ייבשתי אותך?.."
"קצת, כן..."
"אני מצטערת.. כלכך מצטערת..."
הרגשתי כלכך קרובה אלייך וגם כלכך רחוקה בו זמנית..
חשבתי בראש 'לא רוצה שהרגע הזה יעלם.. לא רוצה שתלכי... אני
רוצה לעצור את הזמן ולהתקע על הרגע הזה.. אל תלכי לי...' -
רציתי להגיד לך את זה, לפרוק את זה מהמחשבות, אבל פשוט לא
יכלתי..

בבוקר הסתכלתי עלייך ישנה.
תמיד התעוררתי לפנייך ונרדמתי אחרייך.. סוג של חוק לא כתוב
כזה.
ישנת בכזאת שלווה.. כלכך יפה שזה כואב.
צילמתי את התמונה הזאת בזיכרון, חבל שלא לקחתי את המצלמה שלך
בשביל לעשות את זה מציאותי.. מוחשי.. עם תמונה כזאת מוחשית
שתהיה אצלי, כאן.

מאותו יום, לא ישנתי איתך באותה מיטה ככה, קרוב, רק אני ואת...
בבועה האינטימית רק שלנו.


אני אוהבת אותך



20.08.06