ישנו אחוז מסוים בעולם שמחליט ללכת נגד הזרם. אני מחליטה לעשות
כך גם.
אותם אנשים חווים סבל וכאב יותר מהאחרים, שכן הם נוטלים
סיכונים, לעיתים כאלו מיותרים, שאף אחד אחר מלבדם לא מצליח
להבין. הם מחליטים להיות שונים.

לא רוצה להתחתן עד גיל 30 מתוך נוהג או חובה חברתית. לא רוצה
לכבול עצמי למוסכמות חברתיות או לשנות הרגלים ישנים וטובים רק
כי מישהו מבוגר ומנוסה יותר אמר לי כך.
לא רוצה לעצום עיני מול זוועות שמתנהלות בדלת לידי או מצעקה
שנשמעת בהמשך הרחוב בו אני קונה חלב.

רוצה להילחם אך להרפות, רוצה לברוח אך להישאר ולהתמודד, רוצה
לעוף אך איני יודעת כיצד. אני קוצצת לעצמי את הכנפיים אותן אני
יוצרת. אני שרה כשאני רגועה ומאושרת, אך בוכה הרבה בפנים כשאני
לחוצה ועצובה. מדוע אינני יכולה להיות שקטה? הכל חייב להיות
ברגע, כבד ולא בטווח השמיעה. המנורה שדולקת על שולחני תכבה
בעצמה במוקדם או במאוחר, וסופי יהיה זהה. לא רוצה לחיות על
שולחן כל חיי, להאיר מישהו או משהו אחר עם תכלית או בלי.
רוצה להאיר את דרכי שלי, לחייך אל אנשים ולהגיד להם "יהיה בסדר
אתם תראו".
מדוע זה כך? מדוע כולם מסביבי מתנהלים בקו אחד ואילו אני
במקווקו?

השירים שבראשי עוברים מיד אל יד בשמיים, ללא עצירה או מנוחה.
רק אני וחברי בשמיים שומעים אותם ויודעים את תכנם וסודם. אין
לי זמן לכתוב, תמיד יש משהו לעשות, לסיים, לכתוב. כתיבה מסכמת
וחסרת תכלית. נמאס לי לסכם. נמאס לי לחיות בדרך שאחרים כבר טוו
לי. זה קל וקשה בו זמנית. לא רוצה להיות כמו כולם, לא רוצה
להיות כלום.  

המנגינה ממשיכה בינתיים, ואולי גם תמשיך בלעדיי. האם אנשים
יסובבו אחריי מבט כשאלך? האם יזכרו אותי? יתגעגעו אליי?
אני רוצה לחשוב שכן.

האם אחיי יזכרו אותי כפי שהייתי כשהייתי קטנה? חייכנית ונטולת
בעיות? רוצה את אבא ולא מוותרת? רוצה את אמא אך בוכה? יותר מדי
שאלות מציפות את ראשי ומכבידות על כתפיי.
השעון רץ לו ואני צריכה לרוץ איתו. חולצה ירוקה יפה ממתינה לי
בנחת על הכיסא, ונעלי זהב שמתבלים מעט נמצאים ליד המיטה, שלום
חנוך כבר הפסיק להתנגן לו בסטריו שאהובי לשעבר נתן לי, התמונה
עוד ישנה, תמונה מאובקת שמציגה שני פרצופים מחייכים, מלאי
תקווה ומעט תמימים. אדום כחול וצהוב. אני ואתה ביחד, כבר לא,
אך עדיין במובן מסוים כן. אתה תמיד איתי, גם כשאני פוגעת בך
אהובי. מתי כבר נחזור??  מבקשת סליחה על כל הרע שעשיתי ויכולתי
לעשות, אני פתטית אני יודעת. אך מה לעשות כך אני לומדת הכי
טוב. טעויותי מלוות אותי כמו שובל של קוצים שעליי לדרוך עליהם
כשאין מקום אחר לדרוך.
האם אני כ"כ חזקה שזה כבר לא כואב כ"כ? האם זה אומר שלא אהבתי
אותך מספיק? או שאולי אני מדחיקה עד סף שבירה?

נשברתי. והשעון עוד ממשיך לרוץ לו. אני עכשיו מאחוריו. רוצה
לישון, רוצה להיזכר. אני משתנה, וזה מפחיד גם אותי. לא יודעת
לאיזה סוג של פרפר אהפוך. לא יודעת איזה שיר אשיר בסוף היום,
איזה פרח אריח ואם אשוב לראות גם מחר בלילה את הכוכבים.

חיי מתפתלים כמו חוט מבולגן שאין לו מקום ברור על השולחן. אבל
המנורה ממשיכה להאיר, בצורה יעילה ותכליתית. לא רוצה לפעול
בצורה יעילה ותכליתית, מעדיפה את החוט שיש לו סוף והתחלה, אבל
הוא מקשר בין הדברים. רוצה לעזור ולקשר בינך ובין החיים. ביני
לבין החיים.

לשאול את השאלות, גם הלא נכונות, לא לצפות לתשובה כי אם
למחשבה. רוצה לנוח סופסוף. לפרוש ידיים לצדדים, לצעוק חזק את
השם שנבחר לי, שם שגם אני רוצה, להעפיל לשמיים ולחייך לעננים.
כי הכנפיים שלי חזקות, יהיו יפות וגדולות.
אתפוס תנופה ואעוף למרחקים, אאמין בגורלי, ולא אבקש עוד דבר.