שנת 2000, מרץ, צו גיוס. המעטפה החומה מבשרת רעות לכל מי שנוגע
בה, אולי תחילת התופעה של מעטפות האנטרקס אם כי לא ידוע מה
יותר מסוכן. בכל זאת המעטפה נפתחת לאיטה, הסמל הנוראי של הצבא
מכער את הנייר ומבעית את הקורא עד כדי כך שיש צורך להצטייד
בכפפות מיוחדות....

עליך להתייצב בלשכת הגיוס בטבריה ב 8:00, נאמר בלקוניות צבאית.
בשלב הזה עוד לא ידעתי דבר על המערכת הצבאית, על כך ששמונה
בבוקר זאת המלצה ועל כך שפקודה היא בקשה במקרה הטוב.
בלשכת הגיוס יחכו לי מאבחנות שסיימו הכשרה של ימים ספורים
ונוטות להאמין שהן יודעות לבחון כליות ולב, רופאים שמבחינתם
אנחנו סרט נע של צאן, אותו צריך לאבחן במהירות ולקבוע פרופיל
מתאים לכל כבשה. כמובן שהצאן שמובל לטבח הוא גם אינטלגנטי
לפעמים ויודע להשמיע קולות ונהימות שלאו דווקא מייצגים נאמנה
את מצבו הבריאותי והנפשי.

המבנה עצמו הוא בעל שתי קומות מעל הקרקע ומרתף גדול. המתגייסים
עוברים בין תחנה לתחנה, מבדיקה לבדיקה. חלקם מפוחדים, חלקם
השלימו עם הגורל, ומיעוטם בעלי ארשת פנים חייכנית, מלאת
מוטיבציה ותמימות.

שתי תחנות זכורות לי היטב - רישום השכלה ובדיקת שליטה בשפה
העברית. התמודדתי יפה עם המילים היותר קשות, אבל כשלתי במילה
"להסתלבט". עוד יזדמן לי לא מעט להשתמש במילה הזאת תוך שאני
יושב "בסתלבט" על חוף הים בימי האחרונים בשירות ומעיף מבט
מתמשך אל האופק.
בתחנה אחרת נרשמו הנתונים החברתיים והמשפחתיים, תחביבים וכל
מידע אחר שמאפיין את התנהלות הפרט על מנת לקבוע את איכותו או
מה שנקרא הקב"א של החייל לעתיד.
ידעתי מראש שבאחד החדרים יושב אותו מישהו שיכול לגאול אותי
מהשירות הצבאי וכל כולי הייתי נחוש להגיע אליו, תוך שאני מטפטף
לכל מראיין את הרצון הזה.
אתה רוצה להתנדב ל...
לא!
אתה רוצה...
לא!
איך אתה מסתדר בבית ספר?
תראי, אף פעם לא יצאתי לטיול שנתי עם הכיתה שלי, אין לי חברים
ואני פוחד מקירבה של אנשים. אני חושש לישון מחוץ לבית, מעולם
לא עשיתי זאת. אין לי תחביבים חוץ ממחשב, המחשב ממלא לי את כל
העולם, יש לי משחק בשם C&C, מכירה? בונים שם צבא וכובשים את
העולם, זה כיף, תנסי.

המאבחנת הזאת צריכה להכניס אותי אליו, אני חייב להוכיח לה שיש
לי בעיה חברתית, שאני לא מסוגל להשתלב במסגרת הצבאית. היה לה
חיוך יפה, מפתה. כיף לדבר איתה, לא סתם בוחרים אותן לתפקיד
הזה. אולי אם היא אומרת "שיריון" בחושניות מסויימת זה יכול
לגרום לחייל ממוצע לאבד את הראש.

תור ארוך של אנשים, שני ספסלים ארוכים, אני מזהה בצד מישהי
מוכרת מבית הספר שלי. זה מסקרן אותי, מה היא עושה פה, אולי
כמוני מנסה להשתחרר?
האם באמת רציתי להשתחרר? רק הרגשתי שצריך להגיע לקב''ן, לראות
מה הוא יציע לי. קינן בי סוג של חשש מלקבל פרופיל 21. חשבתי
שיש לכך השפעה ארוכת טווח. נזק שיהיה קשה לתקן.

הקב"ן מציץ מפעם לפעם מדלת המשרד בסוף המסדרון, זה נראה שהוא
בוחן את האנשים, אני מרגיש שהוא צופה בי, אולי הוא מנסה לנחש
מי אני באמת, מתחזה או חייל עם דיכאון קליני הנוטה להתאבדות.
מתברר שקוראים לו אלכס, אבל המבטא שלו לא מסגיר לחלוטין את
מוצאו.
הוא יושב מולי, מאחורי שולחן עם מספר דפים, עט מוכן לפעולה
וכמה קלסרים שחורים מונחים בצד. המבט שלו חסר הבעה, לא ניתן
לדעת ברגע נתון מה הבן אדם חושב, מה עובר עליו, כיצד מה שאני
אומר משפיע עליו. נראה ששנים של תרגול עושות את שלהן, מה אני
בסך הכל? עוד מקרה מתוך רבבות החיילים המבקשים את עזרתו בעת
מצוקה.
טון הדיבור שלו סמכותי, מקצועי, קר, המילים נשמעות בבהירות
ומגיעות ישר למח, הן חודרות את הקרום הדק המגן עליו ומשמידות
בדרכן כל התנגדות רפה.
הוא קורא את המחשבות שלי, אני לא מצליח להתמודד איתו, אני
מרגיש נחות, הוא יודע בדיוק איך לנגן עלי, מה להשמיע, מה גורם
לי לענות לו כך או אחרת.
כמעט כל מה שאני אומר מוצא את דרכו מיד אל הנייר. מעולם לא
כתבו את מה שאני אומר בכזאת אדיקות. אני נהנה להכתיב לו, אבל
ההרגשה היא שהוא מכתיב לי.
הקב"ן מנסה למצוא את נקודות החולשה שלי ולסחוט אותן עד תום.
מהר מאד הוא מבין שאני לא ממש מגובש בדעתי לגבי השירות בצבא.
אני חושב שאתה לא מתאים למסלול העתודה, אני אמליץ להוציא אותך
ממנו
הוא נועץ בי מבט חודר, וכרום המוח שלי נסדק סופית.
כאן טמונה עיקר הבעיה -  אני כן רוצה להיות בעתודה אם אני לא
משתחרר, משום שאני רוצה ללמוד מיד אחרי בית הספר, זה חשוב לי.
אני לא רוצה להגיע לקרבי ואם לקרבי, אז למג"ב כי מג''ב זה
משטרה ולא צבא, אבל אני לא רוצה קרבי. האם אני יכול לקבל הבטחה
שאני לא אגיע לקרבי? שאני אשתחרר? הוא לא אומר דבר ואני לא
מסוגל לשאול אותו, אין לי את האומץ. אני לא רוצה להשתחרר, כי
אז אני אקבל פרופיל 21 וזה רע לטווח הארוך ואני לא אוכל ללכת
לעתודה, אבל אני כן רוצה ללכת לעתודה כדי ללמוד ולשרת במקצוע
ולא להיות בקרבי. אבל אם אני אלך לעתודה, אני מאבד את הסיכוי
להשתחרר ואני רוצה לשמור על כל האופציות פתוחות...
מבולבלים? גם אני.
אולי גם הקב"ן התבלבל, אבל אני לא בטוח בזה כי זאת המומחיות
שלו להבין אנשים שלא מבינים את עצמם.
התחלתי לגמגם, לא ידעתי מה לענות על זה, ביקשתי שלא יפסלו
אותי. כמובן שלא ידעתי אז שאין בסמכותו לעשות כן, הייתי מלש"ב
צעיר ושאין לו מושג ירוק על דרך קבלת ההחלטות בצבא.
הבטחון העצמי שלו היה מורגש, לא הייתה ברירה אלא להאמין לכל
דבר שיאמר. ההססנות שלי רק הבעירה בו את המוטיבציה להמשיך
ולהצליף בי.

כעבור שבוע זומנתי שוב לראיון אצל הקב"ן, אך הפעם היה זה בן
אדם שונה שעמד מולי. עשה רושם שהוא ניסה לדבר גלויות, הבין
לליבי והיה מוכן ללכת לקראתי. כבר מהמילים הראשונות חשתי הקלה
מסויימת. ההצעות שלו היו מפתיעות ומפתות בו זמנית. נפתחה בפני
הזדמנות פז, להוריד את הפרופיל ל 45, להשתמט לחלוטין משירות
קרבי אך בו בזמן לוותר על העתודה. כן, גם הוא שיקר שהרי אין
קשר בין הפרופיל לדחיית שירות לצורך זה.
רוח הקרב שנשבה בי בפגישה הראשונה, חלפה כלא הייתה. כל רצוני
היה להוריד ולצמצם במידת האפשר את הנזק לכאורה שעשיתי לעצמי,
לשכוח מכל הסיפור ולחזור לדרך הפשוטה והקלה של דחיית השירות
לצורך עתודה אקדמית.
כך היה, בידיים מורמות וראש מושפל, נושא דגל לבן של כניעה,
צעדתי החוצה משאיר מאחורי את התקווה האחרונה לשירות סביר
בצה"ל.
הייתי משווה את השלב הזה לקריסת הביצורים הצרפתיים בקו מג'ינו
ותחילתה של מלחמת עולם עקובה מדם ודמעות.

יום חיול אוקטובר 2001. אני מוצא את עצמי בתור לעמדה בה
מחתימים על חוזה העתודה. אנשים מוסרים בהתנדבות שנים מחייהם
למען הלא נודע והלך תדע. כל מי שעמד מלפני בתור חתם על 4 שנים,
לימודי הנדסה על כל גווניה. הפקידה לא הבינה או לא יודעה
שהמדיניות בקשר לעתודאים למדעי המחשב היא לאפשר רק שלוש שנות
לימודים. אני רציתי ללמוד את התואר ה 4 שנתי. היא לא שאלה
לדעתי, אלא פשוט רשמה 4 במקום המיועד לכך. הפתעה נעימה ללא ספק
שתכה באויב בבוא העת עד לניצחון סוחף וחד משמעי באחד הקרבות
הקשים ביותר שידעה העתודה מימיה.
באותו יום התקלקלו חלק מהמכשירים ולכן לא ניתנה לי דיסקית וגם
לא הצטלמתי בשביל החוגר. הבטיחו לזמן אותנו שוב, אך בגלל
התאריך הלא נוח, פשוט לא התייצבתי. כבר אז ידעתי שהלימודים
יותר חשובים מהצבא, ששום דבר לא בוער בעולם הזה מלבד מה שחשוב
לך.
טלפון מצלצל.
כן?
נאמר לך להתייצב בבקו"ם בתאריך X ולא הגעת.
הממ... כן, קיבלתי אישור.
קיבלת אישור? ממי?
אני לא יודע... הייתה איזו מישהי  (שקר כלשהו).
טוב, אני אבדוק את זה.
הטלפון מעולם לא צלצל שנית בהקשר הזה.

זה שלא הייתה לי דיסקית ולא היה לי חוגר, גרם לי להתעכב קמעה
בהגעה לבט"ר X בדרום הארץ. פלוגה ט' אליה השתייכתי, הייתה
מורכבת משלושה סוגי עתודאים: הממושמעים, העצלנים והעקרוניים.
הממושמעים היו תמיד רצים ראשונים, תמיד מרימים גבוה את היד
כשמבקשים מתנדבים, עורכים את המצבה, מקריאים כתבות בסח"י,
נוצצים בעיניים ולחים בשפתיים כשהמילים "צהל" ו"תרומה" בוקעים
מהשופר של המ''פ.
העקרוניים הם הסוג הסובל ביותר. הם תמיד ינסו ללכת אל הקצה
ותמיד יפלו לתהום. אלו אותם טירונים שכשהמפקד/ת מבקש/ת
מתנדבים, לא ירימו את היד. והמפקדים שיראו אותם עושים אקט
מחאתי זה, שוב ושוב יבחרו דווקא בהם. אלו אותם אנשים שידרשו
בדיוק שש שעות שינה בלילה, וידעו בעל פה את כל הזכויות המגיעות
להם.
העצלנים הם הסוג המוצלח ביותר. אלו אנשים שבנויים בשביל המערכת
ויודעים להתמודד איתה היטב. העקרון המנחה אותם הוא לעשות
מינימום צעדים על מנת להשיג את המטרה ולחילופין לעשות כל
שביכולתם כדי להבטיח שהמטרה תעלם לה מעצמה או שלא יהיה לה
דורש. העצלנים יסתמכו על הזכרון הקצר של המפקדים, על מקומות
מחוץ לטווח ראיה ועל ניתוח מעמיק של המצב. לדוגמה, הם יבחינו
בחוקיות שבה נבחרים הטירונים לנקיון השירותים (פעם מצד שמאל
ופעם מצד ימין של הח"ת) וידעו להסתדר כך שהממושמעים יקחו על
עצמם את המטלה הנכספת.