יום שישי,
אבא קורא לך
לבוא לבית הכנסת,
ואתה בצייתנות עיוורת
מתהלך לבן אליעזר.
כבר שנים שזה כך.
אך כשהקרח נשבר
ואתה מרגיש כטובע בקור,
נדקר מכל הכיוונים,
אתה עוצר לרגע וחושב.

למה בעצם זה כך?
הרי אתה דם מדמו,
בשר מבשרו.
וכעת הוא סותם את הפה.
לא מחפש אפילו דרך.
וכשמנסים לפייס,
אתה מתרכך
אך עם זאת מתקשה עוד יותר.
מספרים לך על ההתקרבות לסוף,
הצהרות שלום,
הגאווה שלו בך,
אבל הוא סותם את הפה.

יום שישי,
אבא לא קורא לך
לבוא לבית הכנסת,
ואתה גם לא מגיע
לבן אליעזר.
כבר חודשים שזה כך.
רק אלוהים שאליו
אנו מתפללים
יודע מתי הקרח יתאחה.
ואנו נטבע ביחד או לחוד.

אמר אלוהים לבני ישראל:
"כבד את אביך ואת אימך"
ודאג לרשום זאת על הלוח.
וכשהלוח נשבר דאג לכתוב זאת שוב.
למה הוא לא כתב זאת לשני הכיוונים?
אישה זרה עוקצת,
מקרבת אותו לסוף.
נוטפת מרוע כמו תפוח אדום.
היא תלך איתו היום לישון
כשליבו חצוי לשניים.
אבל אלוהים כתב זאת חד צדדי.

יום שישי,
אף אחד לא אומר לך כלום.
כולם יודעים שאתה אנטי
בן אליעזר
הבן של אליעזר
אליעזר.