"לא יהא אדם ער בין הישנים ולא ישן בין הערים" (דרך ארץ זוטא
ה')

ריקי לוי הייתה אישה עייפה. תמיד היו עיניה אדומות ועיגולים
שחורים נחים תחתן. הליכתה הייתה כבדה, רגליה כמו נשרכות מעט
אחריה, ופיה מפהק, חושף שורת סתימות, שממלאות כמו איים כסופים
את השיניים הלבנות. כאשר היו אומרים לה: "ריקי, את נראית
עייפה. מדוע לא תלכי לישון?" הייתה ריקי לוי מחווה בידה תנועה
של ביטול. "שטויות", הייתה אומרת "הלילה הוא זמן לשינה, והיום
- לעבודה".
מדי בוקר הייתה ריקי לוי יורדת למכולת לקנות לחמניות טריות
להכנת הכריכים של ילדיה ושל בעלה, מאיר, שהיה נוהג שעות רבות
ביום, מסיע טיולים בכל רחבי הארץ. מדי בוקר הייתה נכנסת לחנות,
שערה סתור, והיא לבושה חליפת טרנינג כחולה מהוהה. שלום מלכה,
בעל חנות המכולת, שנודע בכל רחבי השכונה בקול הזמיר שלו
ובנטייתו ללטף את ישבניהן של הנערות שהיו פוקדות את חנותו
(ולפעמים אף את אלה של הנערים) היה נוהג לברך אותה מדי בוקר
בקולו הרם בברכה הקבועה: "לילה טוב, גברת ריקי לוי". כל הנשים
שהיו בחנות באותו רגע היו מחייכות בשקט. לפעמים אף הייתה אחת
מהן פולטת צחוק רם.
אולם ריקי לוי לא שמה ליבה עליהם. עפעפי עיניה היו עצומים
למחצה ולא השגיחו בחיוכים שכבשו הנשים, שכן ליבה וראשה ונשמתה
ממולאים היו כולם בחלומות שחלמה בלילה, ולא הייתה נותנת דעתה
על התרחשות היום.
לאחר שהייתה מכינה את הכריכים לבני משפחתה ולאחר שאלה היו
יוצאים, מי לבית הספר ומי לעבודה, הייתה ריקי לוי פונה אל
עבודות הבית. כבר בצעירותה התמחתה בכולן, עוזרת לאימה לאחר
שעות בית הספר. יכלה לעשות אותן בעיניים עצומות. וכך אכן עשתה.
עוצמת הייתה את שתי עיניה, ומתוך מחשכי עפעפיה, הייתה שוטפת את
הכלים המלוכלכים, משקה את העציצים, מכבדת את הרצפה בסמרטוט
רטוב. אהבה את החושך המתקבל בעת עצימת העיניים בשעות היום.
"חושך אדום" קראה לכך בינה לבין עצמה, או כאשר הייתה מדברת על
כך עם מלי, אחותה. רק בעת הבישול הייתה ריקי לוי פוקחת את
עיניה, וזאת משום שמלאכה זו הייתה חביבה עליה מבין כל מלאכות
הבית, ועליה התענגה יותר מכל.
מבין כל המאכלים שבהכנתם התמחתה אהבה ריקי לוי להכין ממולאים.
"ממולאים זה כמו אישה בהיריון", אמרה פעם לאחותה מלי באחת
משיחות הטלפון הארוכות שלהן. "בתוך הבטן שלהם יש את האורז, שזה
כמו התינוק, ושמה הוא גודל מהמיצים שהירקות הממולאים נותנים
לו. מבחוץ הם נראים רגילים, סתם ירקות, ואי אפשר לראות את מה
שקורה להם בפנים". מלטפת הייתה את הירקות, פוערת בהם מקום
למילוי, ממלאת בעדינות, משכיבה בתוך הרוטב החריף, מכסה, לילה
טוב וחלומות פז.
 
בתום עבודות הבית, הייתה ריקי לוי מתקלחת ויוצאת אל הגן. מדי
יום עבדה בצהרון של "גן שרה", גן הילדים הגדול בשכונה. מגיעה
הייתה מעט לפני השעה אחת בצהריים, חוגרת את הסינר למותניה,
ומחייכת חיוך עייף אל שרה, שנודעה בחיוכיה הרחבים וברווחים
הרחבים עוד יותר שבין שיניה. תמיד נמצא איזה ילד שיחבוק את
ירכה, וישאל אותה "ריקי, מה אוכלים היום?", וריקי משיבה מוכנית
בעיניים עצומות, יודעת בעל פה את התפריט המתאים לכל יום בשבוע
ואת המנות האהובות על כל אחד מילדי הגן וגם על הגננות: "היום
יום ראשון, אז יש קציצות ואורז אדום", או "היום, רוני, יש את
האוכל שאת אוהבת: כרובית מטוגנת!". בתום ארוחת הצהריים הייתה
שרה הגננת עושה לעצמה נס חלש עם אחד סוכרזית: "בואי שבי איתי,
ריקי", הייתה אומרת לה. "תשתי כוס קפה, תתעוררי קצת". וריקי
הייתה מחייכת את חיוכה העייף ומסרבת. הלילה הוא זמן לשינה,
והיום - לעבודה.
אז הייתה עוצמת את עיניה ומדיחה את הכלים, עוזרת בהשכבת הילדים
לישון, חותכת פירות לארוחת ארבע, מסדרת את הגן, מנקה את
השירותים, ולאחר מכן עוזרת בהקמת הילדים משנת הצהריים, בהחלפת
החיתולים, בהגשת הפירות, שוב היו כלים לשטוף, וההורים החלו
מגיעים אל הגן לאסוף את ילדיהם, וריקי עומדת במטבח ומסבנת
ומברכת את ההורים ועונה לברכותיהם בעיניים עצומות: "מה קורה,
שרה? איך עובר ההיריון?", "דפנה, היום אור לא אכל בארוחת
ארבע", "תודה, תודה, כן, כן, נתראה מחר".
בחזרה מהגן אל הבית שוב הייתה ממתינה עבודה לריקי, והיא הייתה
עוצמת את עיניה, מבליעה פיהוק, ועובדת: שוטפת, מקלפת, עוזרת
בשיעורים, מקלחת, מאכילה, מוצאת את ספר החשבון, מגהצת חולצה
לבנה לבית הספר, משכיבה, מכסה, לילה טוב וחלומות פז.

"חלומות פז". מאותו רגע בו אמרה את צמד המילים הזה לילדיה כבר
ידעה כי קרבה שעת השינה, וחיוך מלא ציפייה היה משתרע על פניה.
כי בלילה, בלילה היו מגיעים לריקי החלומות הנפלאים ביותר.
חושיה כולם היו מתהוללים בהם. מלאי צבע היו חלומותיה, מלאי
צלילים, ריחות, טעמים, והיא מתהלכת בהם כמלכה בממלכה קסומה.
מדי יום בשעות הבוקר המוקדמות, כשיחזקאל, השכן התימני אשר היה
ידוע בזיתים הסורים המשובחים שמכר בשוק של ראש העין ובאשתו
החולה, היה יוצא לקטוף את הנענע לתה שלו, הייתה ריקי מקיצה
פתאום. חושך היה עוד בחוץ, והיא ערה לגמרי והחלומות חיים
בתוכה, פורצים ממנה אל קצות אצבעותיה. אז הייתה קמה חרש מן
המיטה על מנת שלא להעיר את מאיר הישן לצידה. מן המגירה שבמטבח
הייתה ריקי לוקחת מחברת בית ספר, שעל כריכתה ציורים של לבבות
ורודים ואדומים, ובה הייתה יושבת וכותבת. את כל קורות הלילה
הייתה כותבת, חיה אותם שוב בתוך כך, ונותנת להם גוף. ליבה היה
הולם בפראות, פיה יבש וידה נעה כמו מעצמה, אינה מסוגלת להפסיק
לכתוב. עם הפצעת קרני השמש הראשונות הייתה סוגרת את המחברת
באחת, בלי לקרוא את מה שכתבה. פונה הייתה חזרה אל המטבח, מניחה
את המחברת במקומה, ועושה קפה שחור למאיר, שתיים סוכר. יום חדש
מתחיל. הלילה הוא זמן לשינה, והיום - לעבודה.

מרגע שבו החזירה את המחברת למגירה והניחה את הפינג'אן הקטן על
הלהבה, מרגע זה של ההתמזגות המחודשת ביום, הייתה ריקי שמה
מחשבתה ופעמיה אל הרגע שבו תסתיים העבודה, אל הרגע שבו ייכבו
שוב אורות הבית, אל הרגע שבו יירדמו ילדיה הנמרצים, אל הרגע
שבו יתהפך מאיר על צידו באנחה ויתחיל לנחור, אל הרגע שבו תוכל
היא לשקוע בחלומותיה הנפלאים.
מעולם לא סיפרה על כך לאיש, לא על החלומות ולא על כתיבתם. אף
בעצמה לא קראה במחברת.
רק פעם אחת, ביום כיפור, קראה בה.

היה זה כשמאיר יצא עם הילדים לסיבוב בשכונה, והיא נותרה לבדה
בבית, שכובה על הספה בסלון, משום שחשה חולשה של צום. היא שכבה
בעיניים עצומות, ידה מונחת ברפיון על מצחה, ולשונה מלחלחת מדי
פעם את שפתיה היבשות. דרך ההשתנות של החושך האדום בעפעפיה יכלה
להרגיש את משחקי האור והצל של השמש ועצי הפיקוס בחלון. מבחוץ
שמעה קולות ילדים וקולות תפילה מבית הכנסת. ביטנה המתה, ועצבות
נפלה עליה.
זמן מה שכבה כך, נותנת לשמש ולעצים להאדים ולהחשיך לסירוגין את
עפעפי עיניה, ולפתע התעורר בה דחף עז לקרוא במחברת. תחילה
נבהלה מן הדחף הלא מוסבר. הרי כבר מילדות היא כותבת את
חלומותיה, מיום בו מצאה בספרייה הציבורית ספר על חלומות בו
הומלץ לעשות כן. כותב הספר סבר שכך יוכל החולם להתקרב אל
חלומותיו ולשלוט בהם כאילו היו מציאות ממש. ריקי הלכה בו ביום
אל חנות הצעצועים הקטנה של העיראקי, וקנתה לה מחברת בית ספר
חומה ופשוטה, אותה טמנה מתחת למזרון. כשזו התמלאה, קנתה לה אחת
חדשה. מאות מחברות מילאה בחלומותיה, אך מעולם לא קראה את שכתבה
במחברות. אינה יודעת אפילו אם כתב ידה קריא, ואם משפטיה ברורים
ובעלי משמעות לאדם ער. עולם החלומות שונה כל כך מעולם העירות:
נדמה כאילו כל החוקים החלים על האחרון אינם חלים על הראשון.
וכיוון שמילאה את מטלת הכתיבה באדיקות, למדה להתקרב אל
חלומותיה ולשלוט בהם. כך היה עולם החלומות עבור ריקי עולם נטול
חוקים ומטלות, עולם שבו היא כל יכולה. לעיתים קרובות הייתה
מביעה בחלומה משאלה כלשהי, למשל: "עכשיו אני רוצה לעוף", ומייד
הייתה יכולה להגשימה. גופה מתרומם באוויר, זרועותיה נעות בו,
כאילו היא שוחה בבריכת אוויר ענקית, כמו הבריכה בקיבוץ של
דודתה, אותה היו מבקרים מדי קיץ כאשר הייתה עוד ילדה קטנה,
והיא מרחפת מעל, בדיוק כפי שרצתה. עולם כזה, קסום ונטול משקל,
למה שתהיינה מילותיו מובנות לאדם ער, ואפילו אם אותו אדם הוא
זה שחלם את החלומות בעצמו?
אולם הדחף לא הרפה. ריקי יכלה לחוש את הדגדוג שלו בקצות
אצבעותיה. אחרי דקות אחדות קמה באחת, הלכה אל מגירת המטבח,
פערה אותה בתנופה והוציאה את המחברת. אף מבלי להתיישב פתחה את
המחברת והחלה לקרוא בה. תחילה התקשתה מאוד לפענח את כתב היד,
ומשהצליחה, ומילותיו הראשונות של חלום התבהרו לה, סגרה את
המחברת בבהלה. אולם מיד פתחה אותה שוב, התיישבה על רצפת המטבח,
וקראה במחברת בעיניים פעורות מתחילתה ועד סופה, חלום אחר חלום.
בעת הקריאה חשה כאילו היא ישנה שוב. חלומותיה שבו אליה במלוא
צבעוניותם, על כל פרטיהם, וליבה הגביר פעימותיו והתמלא אושר,
הדומה לזה שחוותה מדי לילה לקראת שנתה, במהלכה ולאחריה, עד
להכנת הקפה השחור. כאשר סיימה את הקריאה וחיוך עדיין משוך על
שפתיה, החזירה את המחברת עמוק אל מקומה אשר במגירה, נשכבה על
הספה, עצמה את עיניה, והקשיבה איך קולות הילדים שבחוץ נמהלים
בקולות התפילה מבית הכנסת.

ימים אחדים לאחר אותו יום כיפור, בלילה הראשון שבו הורידו את
שמיכות הצמר מן הארון הגבוה, הקיצה ריקי לוי כהרגלה מרעש קטיף
הנענע בחצרו של יחזקאל. כהרגלה החל להתפשט חיוך על שפתיה, חיוך
ההיזכרות בחלומות; אולם החיוך קפא על פניה. ריקי לוי לא יכלה
להיזכר באף חלום מאותו הלילה. לשווא עצמה את עיניה, כיווצה את
מצחה והתרכזה. דבר לא היה שם. שום חלום לא נותר להיכתב.
ריקי שכבה דומם במיטה שעה ארוכה. עיניה הפקוחות ראו את השמיים
מתחילים להחוויר. חרדה לפתה את גופה ושיתקה את מחשבותיה. שום
חלום לא בא. עדינה, אשתו של יחזקאל החלה להשתעל.
ריקי קמה חרש מן המיטה על מנת שלא להעיר את מאיר הישן לצידה,
הלכה אל המטבח, נטלה את העט, פתחה את המחברת, וישבה מולה
דוממת. זמן מה ישבה כך, ולבסוף החזירה את המחברת אל המגירה
כמות שהיא, בלי שכתבה בה אף לא מילה אחת. היא הרתיחה את המים
ובישלה את הקפה השחור, שתיים סוכר. דקות אחדות עמדה, בוחשת
בפינג'אן בתנועות איטיות. היא מזגה את הקפה אל תוך כוס הזכוכית
הדקה מבלי לשפוך אף טיפה. דמעות זלגו מעיניה במורד לחייה וצנחו
על השיש האפור. ריקי לוי הרימה את עיניה אל החלון, וראתה את
קרניה של שמש הבוקר מתמתחות מבין העננים.