'אני לא אעזוב אותך...' נשמעה לחישה בחלומי ולפני הופיעו פנים
מטושטשים של ילד. התעוררתי בפחד, מכוסה אגלי זיעה, מתנשף
בכבדות. הבטתי סביבי, הייתי בחדר שלי, הקירות הסגולים, שולחן
העבודה המכוסה ערימות בגדים וניירות משמאל למיטתי, החלון מעל
הראש, ארון הבגדים שבצד השני. ליטפתי את שיערי הפראי וניגבתי
את הטיפות שעל מצחי, "זה רק חלום..." הרגעתי את עצמי, "רק
חלום...", נרדמתי שוב.

אין לי שום קשר לעבר. אני גר לבד, רחוק מהמשפחה, בלי קשר ובלי
מחויבות. אפשר לומר שברחתי, אבל זה החופש שלי. לפעמים, כשיש
סיוטים כמו הלילה, אתה רוצה מישהו אהוב שיעזור, אבל עכשיו
אפילו חברה כבר אין, רק אני לבדי. כמובן שלא אימא, כי
התנתקתי.

אחרי חודשיים של גידול פרא, הגיע הזמן להסתפר. צעדתי ברחוב
הראשי, לבוש בגופייה לבנה ומכנסיים משובצות עד הברכיים, נועל
כפכפי אצבע. מסתובב ומרגיש מלך העולם.
נכנסתי למספרה ואמרתי שלום לספר. התיישבתי על הכיסא וכשהוא שאל
מה לעשות עניתי: "קצוץ זה טוב..."
הוא עטף אותי בסינר התספורת השחור והתיז מים על ראשי, להרטיב
את השיער. עצמתי עיניים ושמעתי את המכונה מופעלת. פקחתי את
עיניי והבטתי מבט פרידה ועצמתי שוב.
לספר הזה הייתה שיטה לתספורת משלו. הוא היה מספר את הצדדים ורק
לבסוף, כשהייתה נוצרת מן צורת פטרייה מהשיער, הוא היה מוריד את
הכול.
הרגשתי כל שערה שנופלת מראשי, דמיינתי קווצות שיער ארוכות
נוחתות על סינר התספורת השחור ואת ראשי ההולך ומתקרח. הרגשתי
את הרוח במקומות החשופים שהספר גילח כרגע וכשהרגשתי שהוא עצר
להפסקה קטנה ושהרוח עוברת מסביב לכל ראשי פתחתי את העיניים.

הופיע לפניי במראה אדם, בעל תספורת המזכירה פטרייה. זה הייתי
אני אבל הוא הזכיר לי משהו אחר. הוא חייך אליי חיוך שרק אני
יכולתי לראות ואז היכתה בי ההכרה מי זה. הוא נראה בדיוק כמו
הילד שהופיע בחלום שלי, רק בצורה בוגרת המתאימה לצורתי. בעל
תספורת ילדותית, שעוררה בי את הזיכרון.
"אני לא אעזוב אותך..." הוא לחש ורעד עבר בגבי אבל הפעם הלחישה
לא נשמעה מאיימת כמו בחלום. הבנתי, הוא העבר שלי, הילד
שהתנתקתי ממנו שלא רוצה לעזוב. רק תספורת, השלכת השיער הישן
יכולה להעיר את עברי הישן. אני אולי רציתי להשליך את עברי אבל
עברי לא רצה להשליך אותי.