הרגעים צועדים בשורה,
בקרים נחושים לעצמם.
לחישות הופכות מיותרות
כשהזמן הוא צעקה.

קלפים נפרשים במלוא אורכם,
מיספרים מספרים יותר מדי,
כל תנאי הוא רגע
כשכל רגע הוא תנאי.
על שביל שבור מרצפות
הולכות רגליים פצועות
עד בלי יכולת לכאוב,
לא עוד לכאוב.

צמרות העצים נאנחות
מול רוח טובה אחרונה
המנשבת בהן רמזים ואזהרות.
גשרים מסתנוורים
גם בלא ניע
זזים תמיד במקומם.

בעוד אלף שנים
אולי יגלו
שהלך כאן זוג שחסה בצלו
של העץ שליד הגשר
פעם עמד.
אולי יגלו ממחטה
ספוגה בסימנים שהתייבשו,
ויידעו שכאן הייתה
פעם צעקה ואיזו דממה
שאינן עוד.