New Stage - Go To Main Page


מר לסקוב יושב זקוף, ידיו על ברכיו, שפתיו קפוצות. בגדיו
מגוהצים להפליא, אף לא קמט מתגנב לכפל מכנסיו כאשר ממתין
בסבלנות ביושבו, עם כיוון הנסיעה, בקו מספר חמש.

גברת אספרנסה, לטינית במקור, גם היא עם כיוון הנסיעה, גם היא
ממתינה, כמשתוקקת להגיע אל התחנה המרכזית. ביושבה מקבילה למר
לסקוב, זועקת בפשטות כמה הברות בספרדית אל תוך מכשיר סלולרי
ישן, סנטריה רוטטים עם קצב מהלומות האוטובוס.

פורטוגזית, מתקן מר לסקוב. שפה יפה, כאשר מדוברת בטוב טעם.
ברזיל, פורטוגל. ארצות שופעות, ללא ספק. טבק, קרנבלים, נופים,
ניחוחות. לא צווחות, סנטרים, צחנה, בדרך לתחנה המרכזית. מר
לסקוב משדל עצמו שלא להשקיע רוב-תהיות בברבריות זו שלצידו,
וממהר להסיט הגיגיו למחשבה ממושכת על נעמי גינת.
אח, נעמי גינת. אשת רוח איתנה הייתה, והינה, אך לא עוד עבור מר
לסקוב. היה זה הוא אשר יבבות הסופרן בגרונו בישרו כי מוטב
ותתפצלנה דרכיהם, ומשך באפו, ונשק למצחה, בשבוע שעבר
בבית-הקפה.

גם גברת אספרנסה מייבבת. כמה היא מייבבת. ניתן לחשוב כי
יבבותיה נשמעות זה עתה בחוצות ברזיל או פורטוגל כקינה לאדם
דגול שהיה ואיננו, בעוד רבבות נשים במלבושיהן השחורים זועקות
ומשתטחות, משתטחות וזועקות. אכן, אדם גדול היה.
המכשיר רותח. הזיעה ניגרת בין אזנה לידה המורמת בקושי, נשפכת
במורד קמטוטי פניה. והקרינה, הקרינה מסרטנת. מה לך, והרי את לא
נשמעת. לא בברזיל ולא בפורטוגל. רק באוטובוס, גברת. הקרחת אינה
יפה לגוף עב-בשר ולסנטרים רוטטים.

נעמי גינת הייתה רופאה במחלקה האונקולוגית, נזכר מר לסקוב,
כיצד היה נוהג לבקרה בהפסקות הצהריים. נזכר, ושוכח. מחלות רבות
מחלחלות לגופו המתכלה, אך כלפי חוץ מיטיב הוא לשמור על חזות
מצודדת, שמא תשתלטנה לפתע הזקנה והבדידות. כך או כך, הבזקים
עדינים המבשרים על בואו של צמד-חמד זה מופיעים בשערותיו
המאפירות של מר לסקוב. הוא, מצידו, מטפחם. אין הדבר חורה
לנשותיו, שכן מפגין הוא נוכחות של ממש בחדר המיטות. קולות,
וביצועים, ושוב קולות, ושוב ביצועים. לעתים שניהם גם יחד.

גברת אספרנסה, גם היא קולות וביצועים. קולותיה מבצעים בזה הרגע
קידוח יסודי בשיניו של מר לסקוב. טיפול שורש של ממש. ללא
הרדמה. רק כך, אשה, מקדחה, סרטן, זיעה, קולות וביצועים.
לפתע פלט פיה, בנוסף להבל פה, "צ'ילה". אה, צ'ילה! לא ברזיל,
לא פורטוגל, כי אם צ'ילה! חזרי לצ'ילה, מתענה מר לסקוב בתחינה.
בעלך בצ'ילה, ילדייך בצ'ילה, הנשים המקוננות, והמת, כולם -
בצ'ילה.

ילדיו של מר לסקוב אינם בצ'ילה. בתו הבכורה, שחקנית תיאטרון,
רוכשת תרבות עילאית ונסיון חיוני באירופה הקרה, בעוד מדלגת בין
תיאטראות חלומיים לבין בילויים באופרה ובתערוכות בחברת בחורים
אשר שערותיהן בוהקות וריחם נעים, המהווים מועמדים פוטנציאליים
על מנת להפכה לגברת סמית', אולי ג'ונסון, כך או כך, לא עוד
העלמה לסקוב. בנו הצעיר, סטודנט לרפואה, מתגורר בשדרות רוטשילד
בתל-אביב. אולי ביום מן הימים יגיע גם הוא למחלקה
האונקולוגית.

עד אז, יושב הוא בביתו וממתין לאביו, הוא מר לסקוב, החפץ
בשתיית קפה ובאכילת עוגה של אחר-הצהריים קיצי חמים, כזה
המתהווה ברגעים אלה ממש. ממתין הוא כשעה ומחצה. ייתכן ושוב לקה
אביו בשכחה והפליג בקו מספק חמש בכיוון הנסיעה הנגדי. אם רק
היה ברשותו אותו מכשיר סרטן רותח, ספוג-זיעה, יכול היה
להזהירו, אף אם היה מחיש צעדיו אחר גברת אספרנסה, כנראה
לצ'ילה. אך מר לסקוב אינו ממהר להחיש צעדיו אחר נשים, על אחת
כמה וכמה שלא אחר אלה הנטולות קווי מיתאר בסיסיים.

נשים רבות היו לו, למר לסקוב. אחר התחתן בראשונה, השריץ ילדיו,
פרה ורבה והשלים את חובותיו הבסיסיים כלפי החיים עצמם, החליט
הוא להמשיך ולהתפתל כמחזר דק וגמיש אשר רודף אינספור שמלות כל
עוד הוא חי. הייתה אישה, הייתה גם רות, גם דורית, גם סמדר,
ולבסוף נעמי גינת. והנה, גם הסוף, שאינו בנישואין - אינו סופי.
והרי לא ירדוף שמלות לנצח. בזאת חרץ מר לסקוב גורלו לבדידות,
זקן ישיש על כסא נדנדה מתפורר, טובל חתיכה של עוגיית חמאה יבשה
בכוס תה דלוח. נעמי גינת, גם היא, גורלה בדידות. לפחות במחלקה
האונקולוגית.

וגברת אספרנסה? גם היא, בדידות ותו לא. והרי משפחתה בצ'ילה,
והמתים והחיים אשר הכירה משך כל שנות היותה, והם מתים וחיים,
חיים ומתים, רק בצ'ילה. ישישה קירחת על כסא נדנדה מתפורר,
זועקת וצווחת אל תוך מכשיר רותח, קרישי דם חוסמים עורקיה, ואין
מי שיפער פיו בתדהמה לנוכח מותה הפתאומי.

מר לסקוב, גברת אספרנסה. שלבו ידיים, צאו לדרך משותפת, בלו
בנעימים את לילות הקיץ המיוזעים שעוד נותרו לכם. לכו לתיאטרון,
הרימו כוסית, דברו בפורטוגזית, קוננו על המתים בצ'ילה. שבו על
כסאות הנדנדה המתפוררים שברשותכם בשפתיים קפוצות, עם התה, שברי
העוגייה וקרישי הדם, יבבו על מר גורלכם זה לזו. מה טוב הדבר.
טוב יותר מביקורי צהריים במחלקה האונקולוגית.

קו מספר חמש הגיע ליעדו האחרון. גברת אספרנסה, מנמנמת לשם
אגירת כוחות מחודשים עבור קולות וביצועים בהמשך היום, פקחה
למחצה את עינה האחת ובתנועה כבדה התגלגלה ממושבה כלפי האוויר
העומד, כמו ממתין לבואה מבעד לזגוגית חלון האוטובוס.
מר לסקוב, המום כולו, פסע בצעדים רכים ומהוסים על רצפת התחנה
המרכזית. הוא, מר לסקוב, הגיע לשפל המדרגה. כאן לא רוטשילד.
כאן מלוכלך, ומצחין, ומזיע.

אחר הביט מימינו ומשמאלו בחיפוש אחר שמץ אמפתיה, החיש
שלושה-ארבעה צעדים אחר גברת אספרנסה ההולכת ומתרחקת. היא
הסתובבה כאשר נקש על גבה.

"היכן אני?" שאל.

על פניה נסוכה הבעת טמטום. לאחריה התפשט לו אט אט חיוך אווילי,
משרטט בעבודת  אמן רבבות קמטוטים בהם זרמו נחלי זיעה זעירים,
כשהם מתכנסים אל אגם אפרפר באיזור צווארה.

היא הפנתה לעברו את גבה ושבה להתרחק לכיוון בו שקעה השמש.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/4/10 13:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני אפריאט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה