אני יוצאת לאוויר הקפוא. שש בבוקר, גג בנחלאות, נוף לערפל של
ינואר בירושלים. יצאתי מהחיבוק שלו לצינה שעוטפת אותי ללא
רחמים ומחדדת לי את החושים. אני שומעת את הקומקום רוקד על
השיש, ונדמה שהרעש עוד רגע יעיר אותו. אני חוזרת וקר לי בדירה
יותר מאשר בחוץ. בא לי לשפוך את הקפה על החולצה עם דרגות הסרן
שזרוקה על הכיסא.
"אני אוהב אותך" הוא לחש אתמול לפני שנרדמנו, ואני התכרבלתי
לתוכו והרגשתי את אי האמון מדגדג לי בסרעפת.
יש לנו עוד חצי שעה ואז הוא יקום ויהיה קדחתני, יארגן, יתארגן
ולבסוף ישאיר שקט מחריש אוזניים, פוצע. כשהוא מלטף את הלחי שלי
בליטוף הגדול שלו אני רוצה לקרוע לו את כף היד מהמקום ולבכות.
כשהוא מחבק את החיבוק הענקי שלו אני לא רוצה שיעזוב לעולם אבל
מרגישה הקלה שאני לא צריכה להסתכל לו בעיניים.
אני שומעת שהוא מתניע את הרכב הצבאי ונוסע. אני חופשייה
לשבועיים הקרובים.
שקט, טלפון פעם ביום יומיים. הוא חזר לגיזרה שבה הכרנו. הוא
אומר שאין מה להשוות והמבצעים שהוא מוציא עכשיו הרבה יותר
מטורפים. אני לא יודעת אם זה טוב או רע. הוא מדבר איתי בשקט -
שאף אחד לא ישמע אותו חמוד כזה ומאוהב...
הוא נמצא במארב ואין לו זמן  לדבר איתי. רק אז אני מתחילה
להתגעגע ולדאוג, כל כך לדאוג. הוא מטורף הרי. אין לו מושג של
פחד ממוות.
כשהוא מתקשר ואומר שהכל בסדר, או לחילופין שלא, אני יודעת לא
לדמיין אותו כמו שהוא באמת נראה באותו רגע - עייף, מפויח ועצוב
כמו בן שמונים. שוב אני מבקשת שיהיה זה התפקיד האחרון שלו ושוב
הוא אומר שכן וכן ואחר כך שוכח.
ידעתי לאן אני נכנסת כשעברנו לגור ביחד. טמבל.