מתוך אפילה שאין כמותה אני כותב.
בתוך רגעים של חושך אני חושב.
כמה חושך עוד יכול לכסות לי את הלב?
ולמה אני לא מרגיש כלום?
לא מרגיש.
ואיזה תמימות לחשוב
שהפתרון לכל זה היא אהבה.
האהבה תמלא את החסר.
בגללה אאבד את הבדידות, היא תצבע לי את השממון בצבעים של קשת,
היא תקח את הכל.
תקח הכל ותתן לי יותר.
אולי זה באמת הפתרון.
אבל אולי (וזה אולי גדול) זו גם רק תמימות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.