והנה אני, שוכבת כאן לבד, עוצמת את עיניי ונזכרת בתקופה
שהייתה.
תקופה אחרת, שחיבקת אותי כאן, במקום הזה, שאמרת לי עד כמה אתה
אוהב אותי.
וכאן שכבנו וצחקנו והבטחנו שלא ניפרד לעולם.
והזכרונות חרוטים במוחי, חריטה כל כך עמוקה, שלא נעלמת ולא
תעלם גם אם יעברו שנים.
כמו החריטה של שמך על ידי, כל אות ואות נלווה עם דם וכאב
עמוק.
אך לא כאב כמו שנעלמת ויצאת מחיי בפתאומיות כשם נכנסת לחיי.
ושוב אני פה, באותו מקום, כמו לפניי יומיים שחיבוקך היה כה עז,
חזק ודורש כאילו ידעת מראש מה יקרה.
הכאב כה עז וטרי, הדמעות לא מפסיקות ואני לא עומדת בזה, מרגישה
איך אני מתמוטטת בלי המגע שלך, הלחישות, הריח.
אך נשאר עוד דבר אחד לומר: אני הולכת לקיים את הבטחתנו.
אני הולכת למות יחד איתך לא משאירה אותך לבד.
ועכשיו עוד יום עבר, משאירה מאחוריי מכתבים, זכרונות וחיים
שלמים.
עומדת מול קברך, בוהה ובוכה ועד מהרה טיפות של דם נופלות על
הקבר הטרי שלך.
וברגע אחר, אני נופלת עליו ויחד איתך אני מתחברת.
נעצמות עייני, וחיים שלמים עוברים לפניי, הכאב נמוג, אני כבר
איתך, כמו שהבטחתי אז.