ביום שירמי לקח את הדברים שלו, אני לקחתי כלב. לא היה לו יותר
מדי דברים. כמה דיסקים, ספר של גבריאל גרסיה מרקס שלא הצלחתי
לצלוח, איזה זוג תחתונים שהוא שכח אצלי פעם (איך שוכחים זוג
תחתונים?). ריכזתי לו את הכל בשקית אשפה ליד הדלת, ועשיתי
סריקות, לוודא שלא שכחתי שום דבר. בשקית אשפה אחרת ריכזתי את
כל המתנות שהוא קנה לי. כדור שלג מהטיול שלו במיין, ארנק
מהיומולדת שלי (את כרטיסי האשראי והמטבעות השארתי על השולחן
בסלון), בייבי דול זנותי שתמיד התביישתי ללבוש, איזה מכתב שהוא
כתב לי. אחרי שהוא הלך, כשכבר היה ברור שלא נשארו לו יותר מדי
מילים, ואני הרי גם ככה דאגתי לומר לו כמה שפחות, לקחתי את
המפתחות של האוטו, ונסעתי לצער בעלי חיים. את השקית זרקתי
בדרך.

לכלב קראתי צ'ונסי, כינוי שלקחתי מאיזה סיטקום שאבד עליו הקלח.
הוא היה גור מתנשף ונלהב, של לברדור מעורב עם עוד משהו, והוא
השיר שערות בלי הכרה. אחרי שקיבלתי את כל המסמכים, נסעתי לקנות
לו ציוד. כלב זה דבר יקר, מסתבר. במקור, תכננתי לקנות לו רצועה
ואוכל, אבל יצאתי משם גם עם עצם מפלסטיק, כדור, מברשת שיער
ומיטת כלבים יקרה להחריד. יצא לא זול, כל הסיפור הזה. אבל
שכשהחבר שלך זורק אותך, מותר לך לצאת למסע בזבוזים.

צ'ונסי התאקלם בדירה במהירות מעוררת קנאה. את שארית הערב
העברתי בללטף איתו ולשחק איתו ולהאכיל אותו ולספר לו כמה שירמי
בן זונה. ניסיתי לזרוק לו את הכדור, אבל הוא לא כל כך הגיב
אליו טוב. במקום, הוא התלבש דווקא על נעלי הבית שלי, ולעס אותן
בהתלהבות כל כך מעוררת השראה, שוויתרתי לו. הן היו מכוערות גם
ככה.

הבעיות התחילו בלילה. איך שסגרתי את האור והלכתי לישון, צ'ונסי
התחיל לנבוח. זה לא היו ממש נביחות, אלא יותר יללות כאלה,
ארוכות ורוויות געגועים. יצאתי אליו, ליטפתי אותו, הרגעתי
אותו, נתתי לו חטיף שבחנות הבטיחו שהוא יאהב. שום דבר לא עזר,
עד שלא הסכמתי להכניס אותו איתי למיטה. המיטה היקרה שקניתי לו
נשארה מיותמת באותה לילה, וגם בלילות הבאים. למחרת בבוקר
גיליתי שהוא השתין לי על הכרית.

בימים הבאים גיליתי שכלב זו אחריות הרבה יותר גדולה ממה שנוטים
לחשוב. הייתי חוזרת הביתה בערב ומוצאת ברדק שלא ברא השטן.
צ'ונסי כרסם את רגלי הרהיטים, פיזר חפצים וניירות - חלקם של
עבודת המאסטר שלי - בכל רחבי הבית, וסימן את הטריטוריה שלו,
כמו שכלבים יודעים לעשות, על כל הכריות והשטיחים. בלי יוצא מן
הכלל. בערב הראשון עלתה השכנה מלמטה ואמרה שזאת שערורייה שהכלב
בוכה ככה כל היום, שזה צער בעלי חיים, ושאם אני לא אעשה עם זה
משהו היא תקרא למשטרה. בימים הבאים הפסקתי לפתוח לה את הדלת.
הקטע הוא, שאפילו לכעוס עליו לא יכולתי, כי ברגע שהייתי מגיעה
הביתה הוא היה רץ אלי, מכשכש בזנב, מחכך בי את האף שלו ומלקק
לי את אצבעות הרגליים. ובלילה הוא היה נרדם במיטה איתי. רק
איתי.

אחרי שבוע נשברתי ופניתי למחנך כלבים. בחור ממושקף ושעיר בשם
גל. הכלב צריך משמעת, הוא נזף בי. כלב הוא חיה שחיה בלהקות,
וזקוקה למנהיג. אם אני אתן לו לעשות מה שבא לו, הוא יתבלבל
לחשוב שהמנהיג זה הוא. אני צריכה להתחיל לחנך אותו לשבת לפני
שהוא מקבל את האוכל, לקחת לו חפצים שהוא עלול להרוס, ובשום
אופן, אבל בשום אופן, לא להכניס אותו למיטה.

היומיים הבאים היו הקשים בחיי. לקחתי חופשה מיוחדת מהעבודה כדי
לחנך את צ'ונסי. הוצאתי אותו לטיולים ארוכים, האכלתי אותו
בתיאום עם השעות שגל רשם לי, אמרתי לו "לא!" בסמכותיות בכל פעם
שהוא ניסה לשחק עם משהו שאיננו משחק, כמו הנעליים שלי, או
הגלגלים של שידת הטלוויזיה, או הלפטופ. צר לי לדווח שנחלתי
כישלון חרוץ. הכלב הזה הוא נשמה חופשית, אמרתי לגל, הוא פשוט
בלתי ניתן לאילוף. תמשיכי לנסות, הוא אמר לי. ולא אכפת לי שלא
ישנת כל הלילה, את לא מכניסה אותו למיטה. הכלב הזה צריך להבין
מי פה הבוס.

בלילה השלישי פתחתי את הדלת של חדר השינה בשלוש לפנות בוקר.
צ'ונסי עמד שם, סחוט ומדובלל, בתוך שלולית שתן של עצמו, וייבב
במלוא גרון. התיישבתי לידו, הרמתי אותו וחיבקתי אותו חזק חזק.
הוא המשיך לייבב. די, צ'ונסי, אמרתי לו. מה אתה בוכה? אני לא
מאכילה אותך? אני לא מטיילת איתך? לא קניתי לך עצם שלא לעסת
אפילו פעם אחת? אני כל כך משתדלת. כל כך מנסה. כל כך רוצה
שיהיה לך נעים. למה אתה בוכה? למה לא טוב לך איתי? למה? למה?

היבבות של צ'ונסי שככו לאט לאט, ואחרי כמה זמן הוא גם הפסיק
לפרפר. הנחתי אותו על הרצפה, סידרתי בקפידה את הזנב והרגליים
שלו, ובהיתי בגופה שלו קצת. אז, ורק אז, הרשתי גם לעצמי, בפעם
הראשונה, לבכות.