מביט מעלה - ותפילה אין.
מביט קדימה -
מסך ערפל עוד מצליף עין.
עכשיו כבר מביט מטה,
ורק צולל עד אובדן הכרה...
וכמה קרה היא הריקנות שם.

אמרו לי מה נהיה עם חיי,
ונטיפי הקרח שם
מנסים עוד להתחמם,
והבטחתם שם זבת חלב למצפוני,
הבטחתם שם ארץ נוטפת דבש לנחלתי,
מרבד שוצף רוגע,
לרגיעת פראי.

היה לי חלום,
ופעם עוד חלמתי.
ועכשיו רק רודף,
אחר עפיפונים רחוקים,
של חלומות עצורים..
וכמה שניסיתי...
ולעזאזל שם עוד העזתי...

ואספור את כל אותן קורבנות,
שאותם סחפתי, גררתי, קשרתי
אל צבת טירוף ההגשמה
אל מלתעות האכזבה.

ואל תעצור -  שאג וכבוש.
עד שללא ספק תהא הוא זה.
      מלך הגבעה !


וכמה אנשים צריכים לבכות,
כמה אנשים צריכים שם לברוח ?
מחרון לשונך, מגועל האמת הכי מצליף,
ודרכך מנחילה מורשת חושך,
על משעול הדרך -
אגדתך מתפוררת ,
על מרבדי הרמוניה מטופשת..

ומה עשית שם - כשהזמן עוד חלף,
ושיער מחלפותייך ארוך ונושר.
ועינייך כבר דוקרות,
מהמבט הקפוא - החודר, העמוק.

ומה עשית שם - כשכלום כבר לא משנה,
ואיך כאן ועכשיו,
אתה עוד מעז שם לחלום,
ורק ראה מה עוללת ?

ומה עם כל החלומות שלי ?
שהפרידו ביני לבין כולם,
ומה עם החלומות שלי ?
שהעיפו והרחיקו שם אותם..

פעם עוד חלמתי, ראיתי צורות,
זיהיתי פרצופים.
סדרות של תמונות,
ופלאשים של סרט.
ואומרים שחלום - הוא בסה"כ תובנה.
שמקפצת שם אפילו אם לא ממש נקראה..

וזרים שלפתע חוזרים,
יש להם מקום של כבוד - למרגלות אותו חלום.
ולפתע הם עוד קרובים,
לפתע אפילו מעזים לחבק.

ואלה הקרובים, אותם לעזאזל לא חולם.
ומאושר שבכלל לא צריך,
וחלום - יש בו מטאפיזיות מנקרת,
עוכרת ומרמה..

אז מה עם כל מה שאתם רואים ?
ומה עם כל מה שאתם שוב שם חולמים ?
צבעים, צורות, נופים ואפילו פרות.
נחלים, ציפורים ואפילו מערות.

ואצלי החלומות הם פשוט אמיתיים,
כאלה שמאחל - לא כאלה שרואה.
ולא אין שם את טקס החלפת השקופיות,
שנעות על סרט נע די צפוי,
שולחות סרטים חדשים,
ורגעי קודאק מתחלפים.

ומפגן שחקני המשנה מציף בצבעים,
כאן אין אודישנים,
כאן לחלום ניתנת יד חופשית.

לרקום עוד חלום - ולספר לכם כמה,
אתם עוד מוצלחים ומלאי חיות,
כמה לרגע אחד אתם שם פשוט,
נראים כל כך חלומיים...

ואת לרגע תהי עוד לוליינית בקרקס,
אתה עוד תרכב על סוסי פרא,
ואת עכשיו בכלל רוצה קצת לקפוץ,
ואתה עוד רוצה קצת ללכת.

אתם שם תככבו בשוברי הקופות,
נטולי כרטיסים ומליחות אצבעות.

ושם יש מקום - לכסא אחד בלבד.
שם הרגש לא עוצר מלכת,
שם לנצח אין בכלל זמן..

שם ההצגה שייכת רק לנו,

שם הבמה היא כולה רק שלנו !