מאבדת את עצמי
לאט לאט, טיפין טיפין
פיסה אחרי פיסה שנושרת
שנתיים כמעט, והכול כמו הלבין
בבואה דהויה, פחות ממוכרת.

מעבדת את עצמי
מגלגלת על הלשון באנינות
מסננת דרך משקפי זיכרון
מסבירה הכול באריכות
שאוכל קצת לנוח, לישון.

מאבדת את עצמי, שלא לדעת
את טעמה המצחין של אכזבה
ריחו המר של כישלון
את דלדולה המרקיב של כוונה
שאיבדה את הצפון.

מאבדת את עצמי לדעת
מתמסרת לחיבוקו הזר של טירוף
בוכה וצוחקת, אדישה וזועקת
משוועת לטבוע ומשתוקקת לצוף
ויודעת לכל אורכה של הדרך
שמכאן אין דרך לשוב.