בראשית, היה תוהו ובוהו ואז, הכול הסתדר. לא כך זה מתחיל
באמת, אלא קודם מספרים לנו שאלוהים ברא את השמים ואת הארץ ורק
אז, מגיע הרקע הכללי: "והארץ הייתה תוהו ובוהו" להדגיש, שיש
התחלה מסודרת לכל מעשה בראשית. צעד ראשון של תנועה מסודרת
בתוך כאוס מוחלט שאין בו שמיים, אין בו דשא ואין ריח מלוח של
ים או פריכות של לחם קימל שיצא עכשיו מהתנור. צעד ראשון שקובע
את הכיוון, אבל לא את המטרה. חושך היה אז על פני תהום וגם
עכשיו חושך - בארבע וחצי לפנות בוקר. קר בחוץ. אני מתעטף
במעיל שקנתה לי תהילה (שכולם קוראים לה תילי) עוד לפני שפתחתי
את המאפייה, ופוסע בצעדים מהירים לעבר תנור הלבנים שלי. אני
יודע ששם יהיה חם.
כאן, במאפייה שלי נעים מאוד. כל יום אני מסיר את השרשרת
החלודה מעל דלת הברזל החורקת. בימים קרים, כמו היום, השרשרת
החלודה והקפואה צורבת את ידי. אבקת חלודה חומה דבקה בכפות
ידי. עוד רגע אכנס, אפשיל שרוולים, אשטוף ידיים ואנגבם במגבת
נקייה, אלחץ קלות באצבע על תפיחות הבצק הגמישות שהותרתי אתמול
בערב בקערות מסודרות, תחת מגבות פלנל אטומות, אקמח את ידי
הנקיות ואלוש.
תילי שואלת תמיד למה אני לא קונה מכונת לישה חשמלית/מכאנית,
דגם 330S כמו שיש במאפייה של אלברט. "זה יחסוך לך הרבה זמן"
היא אומרת ולא מבינה שלזמן, אין כל משמעות בתוך כאוס. כאן,
אין התחלה ואין סוף - אין רצף אירועים ידוע מראש והכול אפשרי.
הלישה בידיים, הבצק שנוצר ומקבל חיים משל עצמו, כשהוא סופח
אליו בועות אוויר שספוג בבדידותי ומתרכך ומתעדן תחת ידי - לכל
אלו אין תחליף מכאני. זהו כל עולמי: מדפים מאובקי קמח לבן,
חומו של תנור הלבנים שבניתי בשתי ידי ותהום עמוקה שבלב.
הקורס ערב הזה, שתילי לקחה אותי אליו לפני כמה שנים, היה הדבר
האחרון שעשינו ביחד. אחרי שאביהו שלנו מת, תילי חשבה שמשהו לא
בסדר עם המודעות העצמית שלנו וצריך "לאוורר" אותה. "לפתוח את
הצ'קרות החסומות" וגם "להגיע למימוש עצמי" היא אמרה. שום דבר
לא קרה לי בקורס ההוא. אף צ'קרה לא נפתחה והדבר היחיד שהרגשתי
שם, בחדר האפלולי שהיה רווי קטורת זולה וחיוכים מצועצעים הוא,
שאני כבר רוצה לחזור למאפייה. הייתי עצוב כשאביהו מת. כמובן
שהייתי עצוב אבל הייתה בי איזו שמחה אירונית. אצל המשפחה של
אלברט, בעל ה S330, מעבירים בירושה מדור לדור את נפלאות הבצק.
אצלנו - מעבירים את היתמות. אבא של סבא שלי היה יתום. גם סבא
שלי היה יתום. אחרי זה אבא שלי בתורו ואז אני התייתמתי. אביהו
מת בטרם עת וקטע את השרשרת הזו - הוא כבר לא יהיה יתום.
כשאמרתי את זה למנחה של הקורס, תילי נעשתה אדומה ועצבנית ואמרה
שהחסימות הציניות שלי מעכירות את האווירה ומלכלכות את הערוצים.
לא הבנתי על איזה ערוצים מדובר, אבל ידעתי שאני חייב לתילי
עוד ילדים.
חוץ מאביהו שמת, אין לתילי ולי עוד ילדים וזה לא שלא ניסינו.
הרופאים לא הבינו למה זה לא מצליח. ''אי פריון בלתי מוסבר''
הם קראו לזה בשם שהסיר מהם את האחריות. הזרע שלי בסדר, השחלות
של תילי "עובדות כמו שעון שוויצרי" (ככה אמר הרופא) ואפילו
הקפדתי לחזור הביתה מוקדם מהרגיל בימי הביוץ, גם בין חמישי
לשישי, שאז צריך תשומת לב מיוחדת לחלות. תילי אמרה שזה הכול
בגללי - זה אני וחוסר האמונה שלי שמונעים ממנה את המימוש העצמי
כאישה ושאני כל הזמן שקוע במאפיה שלי ובלחמים החדשים שאני
ממציא. היא אומרת ש "ה'אני הפנימי' שלה לא פורץ החוצה. מידי
פסח היינו מנסים להרות, "כשאין לחץ" ולא צריך לקום בארבע
בבוקר. כל פסח, לשתי את גופה המתייפח והסוער של תילי, אבל
המשכתי להתגעגע לפיסות הבצק שלי שרוגעות תחת ידי. ככה זה היה
במשך עשר שנים: בפסח מנסים להביא ילדים ובל"ג בעומר -
מתאכזבים. כמו שעון שוויצרי.
אני יודע שאני מעיד כאן על עיסתי וזה אסור, אבל אני באמת אופה
טוב. אנשים מאוד אוהבים את מעשה ידי וחוזרים שוב ושוב כדי
להתענג על הלחמים, הלחמניות והכעכים. אני רואה אותם יוצאים
מהמאפייה, שולחים את היד לתוך שקית הניר החומה שעוטפת לחם טרי
ובוצעים לעצמם חתיכה קטנה מהקצה של הלחם-הנשיקה. עננה מחייכת
כשאני מספר לה על זה - זו היא שאחראית כאן על הברשת תערובת
הביצים על הבצק לפני שאני מכניס אותו לתנור. התערובת הזו
שעננה המציאה לבד, מבריקה את הלחם וגורמת לקרום שלו להיות פריך
ומתנפץ בנעימות בפה. עננה מחייכת הרבה ולא מתלוננת על העבודה
הקשה. גוליית שוכב במחסן מאחורה, נשען על שק קמח וישן רוב
היום. הייתי חייב לקרוא לו גוליית - בכוונה יצרתי אותו עבה
ושרירי, שיהיה שונה מעננה העדינה והשברירית. עיביתי את
זרועותיו והוספתי לו טורסו מעוצב ורגליים חזקות. עננה רצתה
מישהו עם "ריבועים בבטן" ושיער גולש וזה בדיוק מה שהכנתי לה.
כל שנה, כשהייתי חוזר למאפייה במוצאי החג השני של פסח, הייתי
מכין דמויות קטנות של ילדים מיניאטוריים כאלו לאפייה. הקפדתי
תמיד על פרצוף מיוחד עבור כל אחת מהדמויות. עיניים מקימל, או
קצח, שערות קדאיף ג'ינג'יות או פיסת בצק מוחמצת שיש לה גוון
כהה - כל דמות הייתה מיוחדת במינה ולא היו שתי דמויות זהות.
הייתי מוציא את הדמויות מהתנור בזהירות ומניח אותן בעדינות
בחלון הראווה. עם השנים, הדמויות הפכו אמיתיות יותר ויותר.
מוחשיות יותר ויותר. הנה ילד צוחק וילד עצוב ואחד שמניף ידיים
בצהלה ואחר שיושב בפינה וחושב. תילי הייתה מגיעה לפעמים
למאפייה, מסתכלת על שלל הדמויות ומזעיפה פנים: "אתה משחק במקום
לעבוד!" היא הייתה אומרת ולא ידעה שלכל דמות כבר נתתי שם.
הלקוחות הסתכלו במבט חטוף על אדמה ועננה ונחל ופלג ואינסוף
שהיו לו עיניים מזיתים ומעולם לא שאלו: "כמה זה עולה?" מעולם
גם לא חשבתי למכור אותן.
מאז שהמצב-רוח של תילי השתנה, אני מקדיש יותר זמן לדמויות שלי.
בגלל ה"מצב ההורמונאלי" שלה, היא מתפרצת עלי בלי סיבה. פעם
זה המיקסר המכאני ופעם זה שאני אף לא נמצא ושאני לא תורם כלום
לבית ואז היא נרגעת ומכינה לי את פרוסות הגבינה והנקניק ושלושה
עלים של חסה אמריקאית לפני שהולכת לישון. היא כבר בגיל הזה
שקוראים לו "גיל המעבר". בימים כאלו שהיא מזעיפה פנים, מדחיקה
את ה"אני הפנימי" שלה שהביאה מהקורס ההוא ואומרת שיש לה גלי
חום כל הזמן, אני מושך עוד קצת בעבודה. מנקה, מסדר, מזיז שקי
קמח מצד לצד ומסתכל על הדמויות.
גם אני לא הבנתי איך זה קרה בדיוק, אבל זה לא חשוב. אצל ד"ר
פרנקנשטיין, או אצל פרומתאוס או אפילו למהר"ל מפראג זה הלך
בקלות - כאן מכת חשמל, כאן אותיות א.מ.ת. שצוירו על המצח
והופס! הגולם קם על יוצרו. אצלי זה היה הרבה יותר פשוט. אני
חושב שזה כוח הרצון שלי שגרם לעננה לזוז יום אחד. רק כוח
הרצון. אחרי שעות ארוכות של בהייה חסרת תכלית בגוש בצק שנתתי
לו צורה וצבע ומרקם ושם, זה קרה. בלי חשמל, בלי לצייר אותיות,
אפילו בלי להתפלל.
זה היה לפני שנה בערך. היה קר בחוץ, כמו היום. ישבתי מול
משטח הלישה המקומח. דמותה של עננה הייתה מונחת מולי וחשבתי
לעצמי שזו, יצאה ממש טוב. אולי זה משהו שעשיתי בלחיים, או
העווית הזו בפה שציירתי בעזרת קיסם שיניים. פתאום עננה נראתה
לי שלמה ומוכנה. קלטתי תנועה. גוש הבצק הדומם ותופח לעצמו
באיטיות מתמסרת - זז. עננה?
"אני משתגע כאן" חשבתי לעצמי והוצאתי מהמקפיא עוד גוש של בצק
שיפון. אניח אותו בצד עד שיפשיר, אוסיף את גרעיני החמנייה
הזעתר והאורגנו, אלוש ואכניס לתנור ל 20 דקות. גברת לילי
תיכנס אז למאפיה ותגיד: "נו? השיפון שלי מוכן?" ואני אסתובב
לתנור, אוציא את הלחם שלה, אניח על משטח הקירור ואומר "בדיוק
בזמן גברת לילי" כמו בכל יום שני וחמישי.
עוד תנועה. הראש של עננה מתנועע ועיני הצימוקים שלה נפקחות
ומתיישרות. אני פוסע מהמקפיא ומתקרב אליה. זה לא אפשרי.
נדמה לי כאילו פיה נפתח, והיא מנסה לומר משהו. "זה לא פה" אני
חושב לעצמי "זה חתיכת מישמש מיובש!" אבל עננה אומרת "שלום".
"שלום?" אני עונה והיא אומרת "אני עננה, איך קוראים לך?"
ומתיישבת על משטח הלישה.
כאוס מוחלט. אין זמן ואין מקום והכול מעורפל - הכול יכול
לקרות. "הכול אפשרי" אני אומר לעצמי ועונה: "אחי. קוראים לי
אחי"
היא מתמתחת ופורשת ידיה - פיסות בצק מיותר נושרות ממנה ושאריות
קמח לבנבן מפדר את פניה היפות.
"אחי." היא אומרת. "שם יפה, ממה זה בא?"
"אחיקם" אני עונה ומחייך אל עצמי ואליה. "אני הבכור ואחרי יש
את אחיהוד ואחיטל - האחים שלי. אחד מהנדס מכונות והשני חי
בניו זילנד ומגדל כבשים - יש לו אישה ניוזילנדית שקוראים לה
אמילי וארבעה ילדים קטנים שמעולם לא ראיתי." מה אני עושה?
מציג לה את המשפחה שלי/שלה? היא מתלוצצת "אז כולכם בעצם
'אחים' " ? היא שוב מחייכת.
"כן... עננה..." אני אומר "גם לך יש שם יפה".
"אתה יודע..." הצימוקים שלה מעפעפים והיא מוסיפה "אתה נתת לי
את השם, בטח שהוא יפה".
יכולתי להישבע באותו רגע שזה לא אני שנמצא כאן - אולי זה ה"אני
הפנימי" שלי שמדבר כרגע עם גוש בצק, אבל אני שומע את עצמי שואל
את עננה "אולי את רוצה לעזור לי עם השומשום?" והיא צוהלת "בטח!
איזה כיף לי! תגיד לי מה לעשות" ואז, מתרוממת מושיטה את ידה
הימנית ומחכה שאתן לה את שקית השומשום.
וכך, אנחנו מבלים במאפיה ומדברים ואני מספר לה על מה שקורה
בעולם. את רוב הפרטים אני כמובן ממציא - עמים שלא היו ולא
נבראו, מלחמות שמכלות חלקי אנושות נרחבים, בדיות עלומות שדרושה
להן טכנולוגיה שלא קיימת... קפיצות בזמן והליכה בחלל ועוד שלל
שקרים נעימים שמפוזרים באוויר בנינוחות. עננה מפזרת את
השומשום, מורחת את חלות יום השבת בתערובת הביצה שהכננו קודם
ומעטרת את הלחמניות המיוחדות בעשבי תיבול. היא מקשיבה
לסיפורים שלי בעיניים כלות ורוצה לדעת עוד ועוד ואני מדבר
ומדבר והבדיות שלי הופכות למציאות אל מול עיני. אני רוקם לה
סיפורים על אהבות ונסיכים, על עולמות רחוקים ואושר מרוחק שרק
צריך לצעוד לעברו ולגעת בו.
ואחרי כמה ימים, עננה אומרת "אולי תעשה שיהיה לי כאן מישהו
בגילי? שלא יהיה לי משעמם כשאתה הולך מכאן..." כמעט אני שומע
אותה אומרת "עזר כנגדי"
"איך בדיוק?" אני עונה וכבר יודע את התשובה למפרע - רק צריך
לרצות. רק להשתוקק. רק לעשות את הצעד הראשון לתוך החושך ולא
לפחוד. לגעת ולהרגיש את הלב הקטן מתחיל לפעום ברכות ולדעת
שהנה... הנה... סוף-סוף אני יוצר חיים.
"לא יודעת... כמו שעשית אותי." היא צודקת. מחר אצרף לה חבר.
ולמחרת אני יוצר את גוליית המי-יודע-כמה ומתמלא באהבה אליו
בעוד שהוא מונח על משטח הלישה הצונן. אני מחכה עד שהבצק יגיע
לטמפרטורת החדר ובינתיים, מעבה את זרועותיו ומוסיף עוד פיסת
בצק בצווארו ועוד טיפה... מעצב את רגליו השריריות ומפסל את
הריבועים בבטנו השטוחה. הנה, כך בדיוק רציתי אותו. כך רצתה
עננה.
ואחרי שגוליית מתמלא חיים מול עיני ומול עיניה של עננה - זה
מתחיל להיות פשוט ונכון וברור: אני מפיח נשמה בנחל ובפלג שדומה
לו מאוד ובאדמה ובכוכב ובכרכום היפיפייה ואת אינסוף אני שומר
לסוף. תשעה כוכבי לכת שלי שלכל אחד אור משלו והם סובבים אותי
בחיים משל עצמם. עכשיו, הם כאן - איתי. ממשיים, אמיתיים
ואנושיים - רק שלי. אני ממציא להם סיפורים והם צוחקים, שמחים
ועוזרים לי לאפות ולסדר וללוש ולפזר זרעים של תקווה על חיי
שניצתו מחדש.
ותילי? תילי עוד מגיעה מדי פעם. היא איננה תוהה להיכן נעלמו
דמויות הבצק מחלון הראווה. היא איננה שואלת ואינה מתעניינת.
רק פולטת "תקנה כבר מיקסר מכאני למען השם, אתה חי בימי
הביניים!" ומתרחקת ממני. גם הלקוחות אינם שואלים דבר. רק
באים, מניחים על הדלפק את מעותיהם ויוצאים עם שלל לחמים,
בוצעים אותם בתאווה מחוץ למאפייה ומפזרים פירורים של עונג על
מפתני.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.