אמרת שישנת ובכית.
ולמה בכית? כי אתה רוצה לעוף מכאן. כי נמאס לך מכולם.
זה כולל גם אותי? רציתי לשאול אבל ויתרתי.עדיף שלא תדע מה אני
מרגישה.
התחלת ללכת ותפסתי אותך בשרוול.
אמרת שאתה רציני. אני חושבת שאתה לא צריך לבכות, כי בסך הכל
בטח מחר כבר תשכח מזה, ונשב בכיתה בשעתיים החופשיות, כמו
מטמטמים שבמקום לבוא בעשר באו בשמונה...
בגדול, אני לא מבינה למה נמאס לך מכולם. הרי יש לך חברויות
אמת. ואם לא, אז תמיד יש לך אותי. אבל אתה לא יודע את זה. אתה
לא יודע שאני דואגת לך מאותו הרגע שאמרת שאני חברה שלך. זה
חשוב לי מאוד. כי לפני שנתיים בכיתה ו', לא דיברנו ואם כן אז
העלבנו אחד את השנייה. אתה זוכר? אתה בטח לא... כי שנה אחר כך
נעשינו ידידים. עזוב את זה שזרקת עליי כיסא, שהעלבת. אני לא
רוצה לזכור את זה. אני רוצה לזכור את הקטע שבו אמרת שהכרת
אנשים חדשים ושאני ידידה שלך. לא היה אכפת לך מה כולם יחשבו
עלייך באותו רגע.
ועכשיו כשאנחנו בכיתה ח' ואנשים סוף כל סוף מתחילים להתבגר,
אתה קצת נישארת אותו הדבר רק קצת יותר בוגר ויותר נוגע.
התפלאתי שהיום אשכרה נגעת בי. לא נגיעה כל כך משמעותית... סתם
שמת את היד שלך על הכתף שלי. התאפקתי לא להינמס מהמגע שלך.
היד שלך הייתה כל כך חמה ומנחמת... כשחושבים על זה אולי לא
הצלחתי להתאפק ונמסתי. היום זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברת
איתי בטון מנחם וברצינות על החיים שלך וניסת לנחם אותי ולעזור
לי.
אבל אתה בכית. כי אתה רוצה לעוף מכאן. כי נמאס לך מכולם.
ואני? אני אבכה אם אתה תעלם לי מהעולם.