כשיישבתי ברכבת, הרהרתי עוד בשאלה של הספינקס. הנוף התרחק וגם
אני.
כשחושבים עליו, הספינקס, כיצור, לא ניתן לתארו יותר בדיוק-
נראה כמו אריה, ראש אדם, זוג כנפיים. לא יותר אבל הרבה פחות.
כשמסתכלים על הספינקס אי אפשר למצוא בעיניו עניין גדול לשום
דבר.  חוץ מציניות וקור רוח, פניו של הספינקס הם מדבר.  וזה
אבסורדי. כי זה ידוע לכולם (אני מתוכם) וגם לספינקס, שהוא נחשב
חכם ומבין לעומק סוגיות שונות. שלא לדבר על כך שהוא מתפאר לא
אחת ביכולת לחוד חידות על סוגיות אלו, ולרוב טורף את אלו שלא
עונים נכון. משמע הוא אידיאולוג חריף בנושאי "הכרתת הבורות".
אבל הייתי מצפה לפחות לראות בעיניו שביב של סקרנות. מעין הסבר
לידיעותיו המסוכנות בכל תכום. ולא מצאתי.

אתה לא מצפה למצוא ספינקס, כשאתה יוצא ממקלחות מגורי הבנים של
בה"ד 1.
סך הכול זה הגיוני, סביבה מדברית וכו', אבל גם יידוע לכל
שספינקס הוא יצור בדיוני. משמע, לא קיים ושאם אי פעם היו כאלו,
גם הם נכחדו קצת לפני הנמרים בנגב. אם נניח תספר כצוער, שאתה
ראית אחד, תושלך ישר לקב"ן ובלי בדיחות על סג"מת בבקשה.
לך תבין את הארץ הזו.
ואז, בעודי אוחז במגבת, הוא שואל אותי במבטו הקר ובלי רחמים:
"מה הטעם בסיפורים?"      
מצד שני, אם כבר לפגוש ספינקס אכזרי- זה רק בבה"ד 1. עשיתי
שטות שלא בדקתי את השטח טוב יותר, הם בטח מרבים אותם פה
איפשהו. בטח במשרד הנעול של הרבנות.
"תשמע, עזוב אותי טוב? אין לי מצב'רוח לשטויות, אני צריך
להתכונן לטקס, תכף ההורים מגיעים, בח'יית תעזוב אותי, אתה
והסיפורים שלך."
ככה אמרתי לו, מסתכל לו ישר בעיניים כמו שלמדתי בשיעורים של
'נסקט"ימבה' (המבין יבין) וקרב מגע.
תקעתי לו מבט ישיר בעיניי החול שלו, וזה כנראה זעזע אותו קצת.

בנהמה קלה, הוא הפנה את ראשו ועף.
אבל נו, אתה מכיר את זה שמשהו נתקע לך במוח או בלב ולא יוצא?
כמו קוץ כזה שאחרי שנתקע בך עוד מעז להשריש?
בהתחלה שסיימתי עם הבה"ד, שכחתי מזה קצת. אבל לאט לאט, השאלה
של הספינקס לא נתנה לי מנוח. כשהרגילה התרחבה ומילאה את כל
ייקומי, גם השאלה שלו איתה, התרחבה והתנפחה.
"מה הטעם בסיפורים בכלל?" שאל אותי הספינקס ואני, עוד תקוע.
כבר זמן מה, אני שואל את עצמי היכן כל הסיפורים שבהם חייתי.
יש לי רבים, תבין. תיקיות שלמות במחשב. עולמות שלמים ובין
מציאות לדמיון. מעטים יוכלו להיכנס אליהם, לסיפורים שלי, בלי
הדרכתי. הם יאבדו בסבך, באיזו צומת.  יתקעו ויברחו לחולות
היומיום.
אפילו אני נתקע בהם לא פעם. סיפורים מוזנחים הם כמו יער. לא
תטהר את השבילים  הם יגדלו פרא. וכשתשוב, מהר מאוד לא תמצא את
הרגליים והידיים. יותר גרוע, אם ממש תזניח אותם להפוך לג'ונגל,
אולי כבר לא תרצה לשוב אליהם. ככה סיפורים מתים.
אז אולי, כבר באמת אין טעם לסיפורים. למה ליצור משהו בשביל
שימות? שסיפור ייבול מתוך הזנחה?

עד היום למעשה הייתה לי תשובה לספינקס. הספינקס בא, כי הוא
ידע, שאת התשובה שהייתי נותן לו קודם לכן, לא אוכל לומר לו
כעת:
"מצטער חתולי, באמת אין טעם בסיפורים."

בשנים האחרונות, לא כתבתי סיפורים. לא הייתה לי סיבה. חיי נראו
לי אפיים לפחות כאחד ממשחקי התפקידים בהם נהגתי לחיות. למעשה
הם עדיין ככה. והקטע הכי טוב, שאתה עשוי למצוא את עצמך ישן
כפיות עם איזו מישהי- אמיתית לשם שינוי.
מממש איזו פנטזיה מסוג אחר...

אין למה להשתעמם בעולם הזה. אני מתעב משועממים כרוניים. העולם
כל-כך רבגוני, הפיקסלים שלו כל-כך קטנים, יש תמיד מה לראות.
אפשר להיתקע, כן. זה קורה לכולם. אבל בחייאת, תפקחו את
העיניים, אנשים! הזמן טס!
גיליתי גם שאין למה להרגיש בטוח.
זה קרה כי נהייתי אשף הידע המסוכן. אפשר למות מכל-כך הרבה
דברים. דון חואן, ב"משנתו של דון חואן", טוען, שבשביל לראות את
המוות שלך, רק צריך להסתכל מהר שמאלה ואחורה.
על קצה המזלג- בשנים האחרונות רכשתי ידע נפיץ, ידע קונקרטי,
ידע חשוב, ידע שמערער את הביטחון ולכן- מפחיד.
בסיפורים שאתה יכול להפיק מהידע הזה אתה מצמרר אנשים. הם
פוחדים מהסיפורים החדשים שלי, נסגרים ושוכחים. מה חבל שאלו
סיפורי העולם הזה ולא סיפורים פרטיים שלי.
אז כשהספינקס היה שואל אותי, הייתה לי תשובה מכאנית. שסיפורים
צריכים להעביר רעיון ותו לא. בלי רעיון, אין טעם בסיפור. אין
טעם בכלי ריק.
ולכן גם התחלתי להמעיט בסיפור סיפורים. במקום- התחלתי ללמוד
ולהבין יותר באנשים. בדינאמיקות של אנשים, ארגונים ומערכות.
אגב, יש בזה יסוד אלוהי בעבודת צוות ראויה לשמה. וניסיונותיי
לא הסתכמו בזה.
היה לי חשוב מאוד להעביר את הידע הנפיץ שלי בצורה רכה יותר
וקליטה יותר לכמה שיותר אנשים בכמה שפחות זמן. לוו דווקא בצורת
סיפור אלא יותר בצורת התנהגות. מה חשוב לי במה אנשים מאמינים
כל עוד הם מצילים את עצמם מהנזקים שלהם?
לשם כך חיפשתי ושקדתי על תורות שלא היו כה חשובות לי בעבר.
תורות החול. הקסמים שאתה נדרש להפעיל, בעולם שנשלט (וכמעט
מומת) ע"י בני אדם.
ואתה נהייה ככה דמות קומיקס נושמת, גזור ומודבק, קופי פייסט,
פונקציה של שינויי. אני נושם, אתה המטרה.
ואין לי זמן לשטויות. אני מתפתח, אני מוכוון מטרה, יעדים.
לך! ספינקס, לך! אתה לא רואה שאני עסוק???

משהו לא נראה לי במבט אחורנית. אני פחות ופחות מתרגש. פחות
ופחות נהנה סתם, או מתפרץ בצחוק אדיר.
השינוי כמו עור חדש, לאט לאט מתגלה מתחת לנשל של הווייתי
הקודמת.
אולי יש לי יותר כוח, אבל צורתי אחרת. נאבק בכולם ונהנה לראותם
מתמודדים עם התרחישים או פשוט מתרחקים. נהנה לשלח אש בבורות.
לעוף ברחבי הדמיון הפרקטי ולגלגל דימויים קשים כסלע על אוזניים
ערלות.
אני כמו אריה, אריה עם ראש אדם, וכנפיים, ומבט קצת ציני
בעיניים.
אני יושב ברכבת מתרחק ומתקרב כמו הנוף.
בעצם אני יודע, אני יודע מה אקרא לספינקס בפעם הבאה כשאראה
אותו, בקול רם ואיתן אתן לו תשובה:

"יש טעם בסיפורים, אתה שומע??? אני לא יודע בדיוק מהו, אבל יש
להם טעם, חשוב.
אגב, מכיר איזה סיפור עם סוף... טוב?"