תכיר. נטשה.
נעים מאוד.

תביט בה במבט מהוסס, אולי תושיט לה יד ללחיצה, רק לשם הנימוס.
אחר כך נלך הצידה, ואני אספר לך עוד קצת פרטים עליה, בשביל
הרכילות, בשביל שיהיה מעניין, בשביל שתדע קצת יותר עם מי יש לך
עסק.

נטשה היא פלאפון שקט, שמאחר לצלצל, שעומד דומם דקות ארוכות
ארוכות, למען האמת מאה עשרים ושתיים דקות, אבל מי סופר.
היא האצבע שלי על המקש הירוק שמחייג, צליל חיוג פנוי, שמתארך
ואין מענה. היא תמונה שלך מציץ בחצי עין ורואה את השם שלי על
הצג, ומבטל בלחיצה עדינה על המקש האדום את הצלצול, שלא יפריע
לך. לחיצה אחת תמשיך את הצלצול ואחרי שמונה כאלה תעביר אותי
למענה הקולי. שתי לחיצות, אתה יודע, הן מעט מדי צלצולים, מענה
קולי וסינון מחשיד. אתה רוצה שאחשוב שלא היית ליד הפלאפון, שלא
שמעת.

נטשה היא אתה עם מישהי אחרת במיטה, ממלאים את כל מה שהחסרת
איתי. היא שקרים שסיפרת לי כשאמרת ששיניתי לך את החיים. היא
הכוננות להיעזב. פתאום. כמו שכבר נעזבתי. היא בחילה שמתחילה
בחזה העליון ומתפשטת עד לגרון, ותחושת חמצמצות בפה. היא שמנה,
שמנה שאף אחד לא יימשך אליה, כי בנים לא אוהבים שמנות. היא
גמלונית, צועדת לאט, היא לא תרקוד אף פעם.

היא להריח את הסדינים ולתכנן איך מוחקים את הריח הזה, שלך.
אולי מכבסים את הכל. אחר כך מדליקים קטורת, ועושים ניקיון
כללי, עם ספונג'ה והכל. אולי עוברים לישון בחדר אחר. אולי
עוברים דירה, אולי עוזבים את העיר. כדי לא להריח.

היא המרינה חמש דקות מהבית, עם כל השיחות שלנו והתמונה שלך בכל
מקום, שם. ואיך לא נבקר שם עוד הרבה זמן, כדי לא לראות אותך
בטעות, לא במציאות. לא בדמיון.

היא המוזיקה שאנחנו שומעים באוטו, שלא נשמע, ומה זה ישאיר לנו
לשמוע, שלא שייך אליך.

היא איך נספר להורים שמלחיצים אותנו על חתונה ומתי אהיה
"מסודרת". היא איך לספר לחברות שנפרדנו ולמי לספר מה ומול מי
להתפרק, ואיך נשכב עם מישהו חדש, עוד פעם. עד שנלמד אותו, עד
שהוא ילמד אותנו...

היא כל הפעמים שאמרו לי לא. היא הסדנא הזו בסיני לפני שלוש
שנים בדיוק.

היא לרצות לשכב מקופלת במיטה, כמו עובר, ולהירדם ולא להתעורר.


היא לקנא במי שאיננה לבד.

היא לשנוא את תל אביב.

היא לשנוא את עצמי.

היא להיחנק.

זו נטשה. היא בדרך כלל ישנה אבל לפעמים מתעוררת והורגת אותי.
ואז למחרת בבוקר, אתה מתקשר והיא נעלמת. איזו דרמטית זו, אפשר
להשתגע.