לא הכרתיהו
ואין לי שום קשר אליו.
את אחותו הכרתי
אך גם זה רק למעט.
דרכה אני מכיר אותו,
ממנה שמעתי עליו כחייל
בגללה הכרתיהו כאדם.
לולא היא,
הוא היה רק עוד
קבר בחלקה הצבאית,
עוד שם שרץ על המרקע
ביום הזיכרון לחללים.
אך בגללה
ללא סיבה נראית לעיניי
הוא נהפך בשבילי
למשהו אחר - מיוחד.
אולי כי אהבתי אותה
והפרידה הייתה כה מפתיעה,
שטותית כזו וכואבת.

הוא היה מיוחד בוודאי.
נאה וחכם, צוחק ואוהב,
שמח ומלא חיים וטוב.
הוא היה.
הוא לא יהיה עוד.
רק בזיכרונות לאלה
אשר הכירו אותו וידעו,
או בסיפורים ותמונות
בשביל עוד כאלה כמוני.
עכשיו הוא דומם ושקט,
שליו, חיוור בטח ועיניו עצומות.
והיא, כמו עוד רבים,
באה לשבת לידו ולהיזכר,
להתאבל על שיישאר צעיר לנצח.
אני רואה אותה בעיניי רוחי.
היא יושבת שם,
בוכייה בדומיה או בקול,
נזכרת, ועיניה דומעות.

אני שלא הכרתיהו,
ללא סיבה הנראית לעין
גם כואב את כאבו.
נזכר בו לרוב
וגם ליבי שלי,
למרות שלא הכרתיהו,
מתמלא בדמעות
מתעטף באדרת כאב ויגון.
בטוח כולי בכל מאודי
שהיה מיוחד.