אני מריח אותך
יושבת על הספסל,
מחמיצה במילים
שנאמרו שלא בזמן,
עבר זמנה לנדוד איתן,
היא נודדת מעימן והלאה
ומשליכה את המכתב
בשלמות מחסירת נשימה.
את מריחה אותי מובס
בלא פחות מבכל קרב,
אך מנצח איכשהו
במלחמה.
כל החושים כולם
נרתמים לעזרתה
כדי שתוכל להריח
רגעים קטנים של גדולתה
ונאטמים מיד בכדי שלא תוכחש
אל תפארתה.
אני שועט אל הקצה
ומוצא שם את עצמי,
בכל פעם שהדלת נפתחת בלכתך,
היא גם נסגרת לעומתי.
אני מריח אותה
משתוממת באמת ובתמים,
מצטנפת אל מרחקים.
ניחוח הבושם לא יסתיר,
רק יעיד,
היא אינה מחפשת שלום
בבית הרגע,
כי אם מאבק מתמיד.
מי שמריח יותר
ומהר,
נדבק בריח להיגאל מייחודו,
אבל מי יריח את השקט שלך
כשיתמעטו הסיבות.
אני שועט אל הקצה
ועומד במקומי,
כל השגגות כולן
היו הן פירות מרקיבים של תמימותי.
כל הדרכים כולן נכבשו במוקשים
שמתפוצצים כדי להריח
עוד פיסה כבויה של היותי.
מריח את השעות
מנקבות את כרטיסיית החיים,
מן השקיקה המבעבעת
נובעים גם יסודות המר והמשמים.
אני שועט אל הקצה
ומתיר את הבלמים.
ותפער השאול מלתעותיה,
יתבקעו המרומים.
ברעד ובכל זאת,
שוב אחזור אל עצמי. |
