אני מרגיש חלומות,
חלומות נעורים הבאים מדי לילה ולילה
וחומקים עם אור הבוקר.
בלילות של שחור ועצב אני רואה אותם:
חלומות נעורים לבנים עלייך.

את,
שלהבת יפיפייה וכה מתוקה על עצי תמיד,
זאת המפיחה בי הדמיון וגם המוות
כשאין לי
טעם לשניהם,
באה בליל פריחת הרקפות,
בלילה מאוהב,
שיכור מגעגוע לדמותך.

והנה אני מקשיב שוב,
מקשיב להמיית ליבך אל תוך דמי,
מקשיב לצליל קולך אל תוך גרוני,
כדי להיות שלם שלם איתך,
ואת איתי.

והנה אני רואה אותך שוב,
כמו שמש לילית,
כמו ציפור רבת יופי,
כי חסרו לי מילים לתאר את יופייך.

והנה,
אני מחזיק שוב בידך העדינה,
רועד בנשימותייך,
קופא אל תוך שפתייך.
ואת לי שמש!
את לי יום!
את לי נצח בר חלום!

אז אלחש אל תנוך אוזנייך
שיר של אהבה לוטפת.
אז אביט אל תכול עינייך,
עת ידי תחזיק רקפת.

הן שתי רקפות אנחנו
הצופות כבר לפריחה,
כי ישנם החלומות
הממשיכים גם לזריחה!

אנא,
אל תחדלי להיות שלי עד קצה הלילה,
עד קצה הלילה ומעבר!

מעבר...

מעבר...

אני מרגיש חלומות,
חלומות נעורים,
הבאים מדי לילה ולילה
וחומקים עם אור הבוקר.

וגם אז,
מעבר לחלום ולדמיון,
את עדיין רקפת תחת סלע מוצק כל כך.
את עדיין לי שמש,
ועדיין לי יום,
אך לנצח תשארי איתי
רק בחלום.