זאת הפעם הראשונה שאני מצליח לראות את גיא באחד החלומות שלי.
אנחנו נמצאים במקום מוזר ועם זאת המקום הכי יפה שראיתי אי פעם.
שמים לבנים מכסים את העולם
ואני נושא את מבטי ללמעלה.המראה הצלול, המהפנט, לא נותן לעיני
לחזור למציאות,עד שאני שומע את הקול שלו.הקול הזה, מחזיר אותי
הרבה אחורה.הקול הזה, גורם לי לעצום את עיני ולשקוע בתוך
השלווה הנצחית.
"אדם?" אני חוזר למציאות. אני פוקח את העיניים באטיות, והדבר
הראשון שאני רואה זה אפור. אפור חמים, נעים. אפור מוכר, שגורם
לי לקפוץ ממקומי. רק אז אני מבין ששכבתי על האדמה כל הזמן הזה,
ושגיא עומד מולי. זה העיניים האפורות שלו.
הוא מביט בי ומחייך. אני מביט בו פעור פה. הוא נראה בדיוק אותו
דבר.
"גיא.." אני ממלמל אחרי שתיקה ארוכה ומרגיש את הדמעות מרטיבות
את לחיי. גיא צוחק. "תמיד היית רגיש" הוא אומר לי. ואז אני
מחייך. "בגלל זה הבנות תמיד העדיפו אותך" אני אומר וגיא מהנהן.
"כנראה שיש כאלה שבכל זאת אוהבות את הבנים הרגישים" הוא אומר
ומצביע על שרשרת חצי הלב שתלויה על צווארי. פתאום כל הרגשות
עולים ללמעלה ואני קופץ עליו בחיבוק."אני כל כך מתגעגע אליך"
אני אומר. "אני יודע" עונה גיא, ואז אני יכול לראות, שגם הוא
בוכה.
אנחנו הולכים יד ביד, כמו בימים שהיינו קטנים. אני מספר לו על
החיים שלנו בלעדיו. אני מספר לו על זה שהחדר שלו עדיין מבולגן
כמו ביום שהוא השאיר אותו. הוא מספר לי על החיים בגן עדן.על
האנשים שהוא מתגעגע אליהם. אני מספר לו על הצבא. על כמה
שהתעקשתי ללכת לקרבי. על כמה שאני מאמין, שאם זה קרה לו, זה לא
יכול לקרות לי עוד פעם.
אנחנו מתיישבים מתחת לעץ לבן ויפהפה. הוא נשען על העץ, ואני
לצידו. "אתה יודע" אני אומר בעצב. "אימא תבוא להעיר אותי עוד
מעט. אני לא רוצה לעזוב אותך". אני מביט אל פניו הלבנות. הוא
משפיל פתאום את מבטו ומתחיל לתלוש את הדשא בעצבנות, כמו שהיה
עושה פעם. "גיא?" אני שואל ואז הוא מרים שוב את מבטו אלי. "מה
קרה?" הפעם אני אוחז בידו. "מה קרה?" קולי נהפך לנוקשה יותר.
"היא לא תבוא" הוא מניע את שפתיו כמעט בלי קול. "מה?" אני
שואל.הוא מניד בראשו. "אז תעשה שהיא תבוא!" אני אומר ולא מבין
למה הוא מתכוון. "אני לא יכול" הוא אומר לי. "אבל חשבתי שאמרת
ש..",
"אני לא יכול!"הוא קוטע אותי ומגביר את קולו .הוא זה שאוחז בי
הפעם. "אני לא יכול" הוא חוזר על עצמו בשקט והדמעות זולגות שוב
מעיניו, "כי אתה כבר מת".
כשהוא אומר את המילים האחרונות אני מבין, שבמלחמות אין חוקים.
אני מבין שהשארתי המון עצב שם למטה, ושאני בכלל לא בטוח, שהגשם
יצליח לשטוף אותו. אני מחליט לשבת ולבכות. לא בגלל שככה אני
מרגיש, אלא בגלל שכאן, הדמעות לא יוצרות את העצב שיש בעולם,
הדמעות הן אלה ששוטפות אותו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.