כשהייתי קטן היה לי מנהג קבוע,: בסופו של יום בגן, הייתי נוהג
לחכות מספר דקות נוסף. זה לא הייה איזה זמן איכות שהייתי מבלה
עם עצמי בין למידת חודשי השנה בעברית לבין צפייה בתוכניות
החינוכית בבית. זה פשוט היה בגלל שעוזרת הבית שלי הייתה
צרפתייה זקנה ומבולבלת, שתמיד הייתה מתבלבלת עם המחוג הקטן
והגדול שהיו מצביעים על אחת בצהריים בגלל ראייתה החלשה.
עקב זה שבאותה תקופה הורי לא ראו בתחום שיפוטי לעבור כבישים,
הייתי נוהג לבלות בגן השעשועים הצמוד לגן, קראו לו "גן הפיל"
על שם הפיל הגדול והכחול שהיה מונח במרכזו באלגנטיות ואצילות.
כמובן שחדק הפיל שלו היה בעצם סוג של מגלשה, רק הפך אותו לפיל
הרבה יותר כיפי בעיניי. וכך חלפו לי ימים רבים מספור (בעיקר
עקב זה שהייתי מוגבל לעשרת אצבעותיי) עד שקריאות בצרפתית נשמעו
באוויר "ברי וניר, וניר לפה"
אלה היו ימים של אושר ושמחה, רוב הזמן הייתי לאונרדו מבין
ארבעת חברי, וככה יצא לי לפקד עליהם כאשר יצאנו להלחם בשרדר,
שהיה כמובן הדחליל בקצה הגן. פלורט הייתה מכינה לי מטעמים
צרפתים למינהם, והייתי זוכה כל צהריים לשלפשטונדה הגון. אלה
היו החיים עכשיו שאני מהרהר לעצמי.
אך כל עלייה והקוץ שלה. שכן באותם הימים חלומי הרטוב ביותר היה
רחוק ממני שנות אור. בובת צעצוע שנראית אמיתית לגמרי של קפטן
פלאנט. כשהיית לוחץ על כפתרו מאחורה היה מרים את ידיו בתנועה
חסרת פשרות!, וכשהיית מכניס אותו למים, כדור הארץ שעל חזהו היה
מתחיל לזרוח בצבע צהוב.
או כמה השתוקקתי לאחוז את קפטן פלאנט בין זרועותיי. אך לצערי
אימי ואבי הסכימו בניהם שדחיית סיפוקים היא לקח חיוני עבורי,
וכך קרה שעד יום הולדתי 5 לא אזכה לאותו קפטן פלאנט. זמן
שאורכו היה נצח בשבילי (שוב העניין עם האצבעות).
השמש עמדה איתנה מלמעלה בצהריי היום, פלורט בדיוק החלה להבין
את הקטע עם המחוגים כשהחלה לצאת לכיווני, ואני הרגשתי זבוב
עיקש שמפריע לי בהתגלשות מחדק הפיל הכחול. הפלקתי לזבוב
באגרופי הקטן. אחוז תדהמה הייתי כששמעתי את אותו הזבוב מצייץ
בחזרה. "אייה"
הזבוב עשה סיבוב של שיכרות שכזה באוויר ובסוף התיישב בקצה
המגלשה. כשקרבתי אליו יכולתי להבחין שהוא היה זבוב יפה באופן
יוצא דופן. עם שיערו הבלונדיני הגולש, גיזרתו הדק ועיניו
השובבות. "זבוב" קראתי לעברו "אתה בסדר? אתה רוצה שאנשק איפה
שכואב?" הצעתי לו את אותה תרופת פלא שאימי הייתה מאחה כל פצע
בגופי.
"למי אתה קורא זבוב חצוף?, אתה לא רואה שאני משהו קצת יותר
קסום מאשר חיה מטופשת שכל חייה רק מחפשת זבל?!"
הזבוב הצליח לבלבל אותי יותר ויותר בכל רגע שעבר. "אז מי אתה
זבוב?"
"אני פיה, אוף ילד ההורים שלך אף פעם לא קראו לך סיפורים לפני
השינה?"
"אבל חשבתי שפיות קיימות רק באגדות" גירדתי את פדחתי "איך זה
שאת פה?"
"זה הכל בגלל המעצבנת הזאת, הוא היה ממשיך לאהוב אותי לולא היא
הייתה מגיעה משום מקום.
אבל זה לא משנה עכשיו, תקשיב ילד אני די חדשה פה. ואם להגיד את
האמת אף פעם לא השתגעתי על העולם הזה שלכם יותר מדי, זאת הייתה
נסיעה מייגעת, ואני רעבה כמו פיראט. אין לך במקרה משהו מזין
ואכיל נכון?"
באותם ימים היה לי מנהג מגונה, ובכל פעם שהורי היו לוקחים אותי
לאחד מבתי הקפה שלהם הייתי מחכה עידנים עד שהגיעה הגלידה שלי
הייתי תמיד בולע את מקל הסוכר הקטן שהיה מונח במרכז. אותו אחד
שהורי תמיד הוסיפו לקפה שלהם.
ולעת חירום תמיד הייתי שם אחד בכיס לרגעים קשים. לא ידעתי מה
אותה פיה קטנה תחשוב על מקל הסוכר שלי. אבל כשראיתי את עיניה
בורקות  קיבלתי את התשובה שלי.
"וואו אני מפוצצות לגמרי. אני חושבת שאני מסודרת לחודש שלם
עכשיו" אמרה לאחר שחילקנו בינינו שווה בשווה את מקל הסוכר.
"אוקי בן אדם, אנחנו הפיות רשאיות להעניק ליצורי אנושי גדול
ומגושם כמוך, 3 משאלות באם אנו מבחינות בלב טהור. ולאחר שחזיתי
בך ובמעשך הטוב אני רוצה להעניק לך 3 משאלות אלה."
התחלתי תופס את ראשי, לא יודע מה להגיד ומה לחשוב. כאשר היא
ראתה את ההתחבטות הקשה שלי היא ציינה באוזניי "אתה יכול לקחת
את הזמן שלך, מצידי תבחר משאלה אחת עכשיו והשאר יחכו לפעם
אחרת"
התחלתי להרגיש את דמותו של קפטן פלאנט נרקמת בין ידי כקריאות
ה"וניר" נשמעו ברקע. "אני חייב ללכת עכשיו הפ" אבל כשסובבתי את
ראשי נוכחתי לדעת שהיא כבר לא הייתה שם.
את הדרך חזרה הביתה העברתי בחיוך גדול וקוצר רוח להכניס כבר את
דמותו של קפטן פלאנט לתוך המים ולראות את סמל כדור הארץ שעל
חזהו זוהר.
הימים עברו, השלכת הגיע לסתיו, הגשם הגיע לחורף הפריחה הגיעה
לאביב ולבסוף השמש הגיעה לקיץ. ובכל אותו זמן פלורט המשיכה
לפספס את ההבדל של המחוגים.
אני והפיה התיידדנו ונהייה לחברים של ממש. היא הייתה עושה לי
תעלולי תעופה, ואני הייתי ממשיך להגניב לה קוביות סוכר.
ככל שהזמן עבר היא סיפרה לי יותר דברים על עצמה, על ארץ
נוורלנד וחייה היפים שם. על מגוון הרפתקאותיה מהוק וקבוצת
הפיראטים הנוראים שלו, דרך לילי טייגר וכל חבריה האינדיאנים
והצ'ייף המכובד שלהם, ועד לפיטר אותו בחור צנום שלו הייתה
מסורה בכל ליבה. ואפילו עד אותו יום נוראי, שבו הגיעה משום
מקום וונדי הנוראית. ובהרף עין נראה כאילו פיטר שכח לגמרי
ממנה. את הסיבה למה הגיעה לפה היא אף פעם לא סיפרה לי. אני
מניח שהיו לה הסיבות שלה.
כאשר הגיע לקיצה שנת הגן האחרונה שלי והבנתי שאפקוד את גן הפיל
הרבה פחות, הצעתי לטינק שתהפוך את חדרי למעונה הקבוע, וכך
עשתה. במילא ידעתי שמנות המזון הזעומות שהייתה צורכת לא היו
מפריעות להורי. וכך טינק ואני עברנו להתגורר לנו יחדיו. הסוד
הקטן שלי שאף פעם לא גיליתי. כמו לטינק גם לי היו הסיבות שלי.

השנים באו והלכו, הצעצועים נערמו בפינה בחדר, ונעשו חדישים
יותר ויקרים יותר. קווי העיפרון שלאורך הקיר התרבו עם כל בוקר
שהרגשתי גבוה יותר. שיניים נפלו וצמחו. וטינק ואני המשכנו
לחלוק את אותו חדר. היא הייתה מעופפת לה בעיר, ובעולם. חוזרת
עם ריחות חדשים ומביאה איתה סיפורים על מקומות מלאי צבע. אבל
כמו פרפר נאמן, תמיד הייתה חוזרת לבסוף אל חדרי.
אותה משאלה שנייה הייתה לפעמים מנקרת בראשי, אבל המשכתי לדחות
ולאחר את המועד. חשש קטן ניקר בליבי, שברגע שאכזה לאותם שתי
משאלות נוספות אאבד את חברתי הטובה לנצח. ומה אכפת לי משתי
המשאלות האחרות? הרי את קפטן פלאנט כבר שכחתי ממזמן, וטינק
הייתה החבר הטוב ביותר שידעתי.
אך הגיע היום שבו החשש מהלא נודע ניצח את החשש מהמשאלה השנייה.
זה קרה ביום בהורי הורידו סוף סוף את השלט הצהוב שהיה תלוי ליד
חלון חדרי והודיע- "למכירה" בלורד שחור וגדול. אימי ואבי היו
כולם חיוכים, ולי הייתה בטן מלאה פרפרים מהמעבר מהעיר לכפר.
הרי כל אותם חברים, שהיו איתי מימי צבי הנינג'ה ועד ימי הGTA
היו פה. וזה בנוסף על הפחד המתמיד מן החטיבה ואתו מעבר לבגרות
שעדיין לא הרגשתי מוכן אליו.
לא יכולתי להתאפק יותר ובערב המעבר ביקשתי מטינק את משאלתי
השנייה. "להיות אהוד, שיאהבו אותי כמו שאני, עכשיו ותמיד."
טינק חייכה את חיוכה הממזרי, הרימה את שרביטה ניערה קצת אבק
כוכבים וזמזמה לעצמה "ברופ שמופ, מעכשיו כל העולם יראה כמה אתה
מתוק" זוהר צהבהב החל לעלות מבהונות רגליי ועד לקצה ראשי,
הרגשתי סחרחורת קלה. אחזתי בקצה המיטה וכשאר פניי פנו להביט
בראי, הרגשתי מייד פרץ חיבה לגבי הבחור שמחזיר לי מבט. חייכתי
לטינק וקראתי "הצלחת" טינק צחקקה לה את אותו צחוק ממזרי "ברור
שהצלחתי, היה לך פקפוק שאני לא אצליח? למרות שאני בכלל לא
מבינה למה אתה צריך שכולם יאהבו אותך?" טינק אף פעם לא הבינה
את החששות שלנו בני האדם.
המעבר לשמחתי ושמחת הורי, לא רק שעבר חלף, הסבלים כל כך נדלקו
ממני. שהם נתנו להורי הנחמה משמעותית. וכך היה גם בשאר הדברים-
המעבר לחטיבה היה קל באופן שלא יכולתי לשער. בתי ספרי היה
ממוקם בלב מקום ירוק וצומח. חברי לשכבה התבררו כנחמדים ממש.
ועד סוף היום זכיתי להחליף כיפים עם כולם. נדמה שכולם נהנים
מחברתי. תמיד היה ביקוש לנוכחותי/נציגותי בועדות השונות. אם
ציוני לא תמיד היו מרקיעי שחקים, כאשר הייתי ניגש לדבר עם אחד
ממוריי תמיד בסוף השיחה היה מרגיע אותי שאין לי שום חשש.
אפילו שלא הייתה לי יכולתה אתלטית יוצאת דופן, תמיד התעקשו
שאשחק בקבוצות השונות. תמיד הייתי הנבחר הראשון. שנים אחרי זה
הייתי רואה סרטים או קורא ספרים שדיברו על קשיי ההסתגלות
בחטיבה ותיכון, ואף פעם לא יצא לי באמת להבין אותם.
החיים היו מתוקים, בימי ההורים שלי רוב הזמן אימי ומורתי היו
מדברת על איזה ילד נהדר אני בין לבין החלפת המתכונים והשיטות
לגידול בגוניות.
וכדובדבן שעל הקצפת, התהדרתי בשרשרת חברות, שכל בן בבית הספר
היה מפנטז עליה. ולמרות זאת, אף לא אחד מהם נצבט הלב מהמפלצת
הירוקה. הייתי פשוט יותר מדי אהוב מכדי שזה יקרה.
בכל תחום ותחום חיי היו נהדרים, אבל כפי שכבר ציינתי כל עלייה
והקוץ שבה. בזמן שחיי פרחו להם, טינק נראתה שקועה ועצובה לה
יותר מיום ליום. ידעתי שהעולם הזה לא היה קסום ומרגש כעולם
שאליו הייתה רגילה. לכל אותם סיפורים מלאי צבעי על פיטר
והילדים האבודים. ולכן ידעתי שהגיע הזמן להביע את משאלתי
השלישית, ואם רק בכדי לשחרר אותה.
אך חשש ופחד קונן בליבי, שהרי טינק הייתה חברי הטוב ביותר מאז
ומתמיד. וכמה שחיי היו נפלאים לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד
אותה. הרי היא טינק, היא שלי ואני שלה. כך תמיד חשבתי, או
לפחות רציתי לחשוב.
אבל גדלו מספר הימים שהייתי תופס אותה, סתם יושבת לה שם על עדן
החלון. צופה אל האופק, ידעתי שהיא נזכרת בנוורלנד. ולפתע עלתה
בי ההבנה שאהיה חייב להביע את אותה משאלה אחרונה.
סימנתי לעצמי כמטרה את יום הולדתי ה16, התחבטתי עם עצמי מה
אבקש? הרי כל דבר היה פרוש לרגלי, כשכולם אוהבים אותך קל לקבל
כל דבר נלווה. ולכן כסף לא הייתה אפשרות שפיתתה אותי.
בפעמים אחרות הייתי חושב על חיי נצח, אבל רק עצם המחשבה דיכאה
אותי.
ואז יום אחד כשנסעתי עם מור מהשמינית למנחת שמאחורי שדה
התעופה, אשר הבטיחה לי חוויה של ממש. וכאשר ישבנו שעונים על
שמשת האוטו, הנמיך טוס 747 לקראת שדה התעופה. פרץ אדיר של רוח
סחף אותנו. זאת הייתה הרגשה משכרת, הנאה מוחלטת. באותו רגע
נמלכה דעתי מה ארצה למשאלתי השלישית- את היכולת לעוף.
"הפתעה" צעקו כולם. וכאשר הורדתי את כיסוי העיניים נוכחתי לדעת
כמות עצומה של אנשים, אשר רובצת לה בביתי וחצרי. למרות שהיו לי
ההשערות שלי היה זה ממתק אמיתי לראות פה את כל מכרי הטובים.
אני מעריך שלקח לי כ40 דקות עד אשר הצלחתי להגיע לחלק בבית שבו
ממוקמת השתייה. נדמה שכל אחד ממכרי רוצה לברך אותי אישית.
וכאשר המסיבה החלה לדעוך באשמורת הבוקר פניתי לכיוון חדרי.
טינק הייתה התעופפה לה בחדרי. "מזל טוב בר, אתה יודע שאצלנו 16
עדיין נחשב לתינוק" ידעתי את זה, ידעתי המון עליה, והיא עלי.
ופתאום כאשר באתי לבקש את אותה משאלה שלישית שתשחרר אותה,
גרוני נחנק. לא יכולתי לעשות זאת. שני הצדדים שבי נאבקו. אך
לבסוף הגעתי לפשרה ביני לביני. משהו שגם אני ארוויח את טינק,
וגם טינק תהיה משוחררת.
"למשאלתי השלישית והאחרונה טינק, אני רוצה שתהפכי לבת אדם"
היא נתנה לי מבט אחד עצוב. אור צהוב עטף את החדר כולו, גופה
הזעיר גדל פתאום, ובאותו הזמן כנפיה החלו להצטמק. מקל הקסם
נעלם וכל אותו אבק פיות שתמיד אפף אותה נעלם באוויר.
בסופו של דבר היא צנחה לה על המיטה, גודלה כבת אדם יפהפה.
דמעותיה מכסות את פרצופה. "צא, צא מפה, אחרי כל מה שעברנו אני
לא מאמינה שעשית לי את זה" קראה בזעם. יצאתי מהדלת משאיר את
חדרי מאחור. ובשבריר שנייה יום הולדתי הטוב ביותר הפך לרע
ביותר.
בבוקר התעוררתי בין לבית מלאה כאוס. עליתי למעלה לכיוון החדר.
כאשר פתחתי את הדלת היא לא הייתה שמה. יצאתי מדי מהחצר אל
כיוון השדה, המקום שאהבה לעופף מעליו כל כך הרבה פעמים. באמצע
השדה היה עץ תפוחים גדול. ראיתי את טינק נשרכת מאחד הענפים.
כאשר התקרבתי אליה היא סימנה לי להמתין עם ידה. ובתנועה זריזה
אחת קיפצה מן הענף אל הקרקע. משיירה אלי מבט.
"חשבתי על זה רבות. אני אזדקן, אני כבר לא אוכל לעוף, אני לא
יודעת אם אזכה לראות שוב את נוורלנד. עשיתי לי עוול גדול
במשאלתך השלישית.
"אבל... מצידו השני של המטבע, אני מרגישה חוויה אדירה שעומדת
לבוא עלי.  אני לא מאמינה בטינה. אבל אתה תהיה חייב לדאוג לי.
עדיין חדש לי כל... העולם הזה. מהזווית הזאת לפחות"
"אין בעיה טינק" הייתי נחוש בדעתי לכפר על השלכות המשאלה "אה
כן... זה עוד דבר, אני לא יכולה להיות טינק יותר. נצטרך למצוא
שם המ... אנושי יותר." הסתכלתי עליה, בוחן כל שם של בחורה יפה
שהכרתי. אף אחד מהם לא תאם אותה.
משב רוח קריר הגיע לפתח מעביר צמרמורת קלה. עלה צנח בעקבותיו.
ופתאום זה עלה לי, "סתיו, סתיו יכול להתאים לך" היא הרימה את
העלה, בוחנת אותו, "סתיו..." התענגה על הצליל בפיה "זה נשמע
נחמד, וזה גם הולם את תקופת החיים החדשה שלי."
הוריי קיבלו אותה בשמחה לביתנו. כשם שהם היו שמחים בכל דבר אחר
שהייתי עושה. סתיו התאקלמה ולמדה את החיים מהצד של בני האדם.
היא הייתה אוהבת לקרוא ולטייל, לראות את הכול מהכול. לאכול
דברים חדשים, שעד אותו זמן היו גדולים ממנה. היא הייתה כמו ילד
שהרגע גילה את העולם. הייתה באה ונעלמת בשכבת הבית ספר שלנו.
אם לא הייתה מרגישה שבא לה ללמוד הייתה יכולה להיות בכל מקום
אחר.
היא הייתה באה והולכת, כמו אש נדלקת במקום אחד נכבת ומופיעה
במקום אחר כהרף עין. היינו מבלים לנו את הימים היפים שידעתי
בתקופת נעוריי, ואז הייתה יכולה להעלם לשבוע או חדש, סתם כך.
הבנות שהכרתי כבר לא עניינו אותי יותר, כולן היו חמודות
ונחמדות. אבל אני החזקתי לפיד רק בשביל סתיו. שדווקא היא מכולן
לא נתנה בי את אותם מבטים מעריצים.

את מסיבת הגיוס שלי ערכו בפארק הירקון עקבן כל האנשים שידעו
שיגיעו.
היא הגיעה, לבושה בשמלה ורודה דקיקה. לא ראיתי אותה כמיטב
זכרוני בחודשיים האחרונים. עם כל צעד שעשתה ליבי עשה סלטה
קטנה. הכנתי נאום בבית, על איך רק היא חשובה לי. על איך רק היא
תמיד הייתה שם בשבילי, על איך מכל הנשים בעולם, אני אבחר בה
תמיד. רק בה. כל פעם.
כשאני נזכר באותה תקופה , אני רוצה לספר לכם סוף שמח לסיפור
העצוב. בשבילי לפחות. אבל ידידתי מגן הפיל הכחול, במקום להסכים
ולהגיד שתמיד תהיה לצידי. חייכה כממתיקת סוד, היה לה תוכנית
לטוס ללונדון, היא יודעת איך תשיג את תשומת לב. ועכשיו שהיא
ככה, הכל אפשרי שוב. היא נישקה אותי על שפתיי, מבטיחה שתשוב
יום אחד להגיד לי שלום. והוציאה ממני הבטחה שאזכור אותה תמיד.
וכך נעלמה לה לתמיד הפיה שעשתה את חיי למה שהם, ושאני כניגוד
מוחלט, הרסתי והצלתי את חייה באותה המכה.