אני קורבן קטן ומטונף ואין לי עור. עשרים שנה אני נודד ולא
מצאתי בית. ואם יום אחד הלב שלי יפסיק לכאוב אני ארגיש מוזר
מאד ולא אדע מה לעשות כי לא הראו לי איך לשמוח. אז כשבחוץ זורח
אנאי פה רועד מקור. עשרים שנה חיכיתי שהטלפון יקרא לי לשחק
בכלום עם מישהו אחר. הטלפון נהיה אילם ואם אני לא מכור למשהו
אז אני לא יכול לחיות. וכשהוליווד תבכה עלי כל הזהב שבעולם
יריח לי כמו חרא כי כולם זכרו אבל אתם אף פעם לא ידעתם שאני
יפה. הפרחים אצלי בקבר הם בשביל כולם אבל לא בשבילי והארון הזה
נורא יפה אבל הוא לא שלי. עשרים שנה אני אוכל כמו בהמה אבל אני
רעב עדיין. עשרים שנה זה שום דבר בכלל. אני עולל קטן חסר אונים
ואין לי קול. עשרים שנה עברו אבל אני עוד לא גדלתי. ואם מישהו
יחייך אלי פתאום אני אהיה היסטרי ואברח רחוק מפה בינתיים כי לא
הראו לי איך לשמוח. ואם אסטרואיד יפול עכשיו כולכם תרוצו ורק
אני אדפוק חיוך גדול ולא אפחד, כי אני לא מבין את ההבדל בין פה
לשם.
הרובים של העולם מול הפרצוף שלי הם זיכרון ישן
ואין שום דרך להרוג אותי, אני כבר מת מזמן
ולי אין בית להציל ולי אין שום דבר חשוב להילחם עליו. עשרים
שנה זה שום דבר בכלל