וזה הזמן להרגיש שאני בודד,
מפחד מהתחלות ומתחיל כבר לפחד,
כואב לי רק בלילה,
כשאני נזכר שאני כלום.
עוצם עיניים ונרדם,
מקווה שלא לקום.

לשנייה צביטה בלב,
הצחוק המזויף הזה שמטשטש,
עוד ילד שבתוך תוכו מתעכב,
יש משהו שמונע שוב כמו פעם להתרגש.

הזמן הורס כל מה שהיה כבר בנוי,
אבל מנסה לברוח למקום בלי הגיון,
לפעמים אני יודע שאני קצת לא שפוי,
ההורים שלי פשוט בוחרים לקרוא לזה דמיון.

וזה הזמן להרגיש שאני בודד,
מפחד שוב להיות אותו אחד שלא לומד,
כואב לי רק בלילה,
כשאני נזכר שאני כלום,
עוצם עיניים ונרדם,
מקווה שלא לקום.

חושבים הרבה ועושים מעט,
אם נשאר לנו זמן אז בוכים פה ושם,
פתאום נופלים בבת אחת
ועד שנקום יתהפך כל העולם.

וזהו הבנתי, אני כבר לא בודד,
לומד להתחיל מבלי לפחד,
כואב לי רק בלילה,
כשאני נזכר שאני כלום,
עוצם עיניים ונרדם,
מקווה שלא לקום.