הדבר הכי יפה שעשתה היה שענתה לו  E-Tu, גם אני, כשאמר לה שהוא
מתגעגע אליה.
  היא בטח עכשיו במנחת, מקבלת אורחים זרים מארצות שונות כשהם
מגיעים לארץ הקודש. היא אמרה שהיא אוהבת לתחקר אנשים שמגיעים,
להתחיל לדבר איתם כלאחר-יד ולשמוע אותם מספרים על החיים שלהם.
היא אמרה שזה יותר טוב מלקרוא ספר.
  עכשיו היא בטח בודקת דרכונים. היא, עם הגזרה הנאה שלה - בטח
נראית טוב במדים.
  שיער דבשי שמשתפל על כתפיה ממנו מציצות אזניים קטנות, חיוך
מתוק. הוא באמת היה מאוהב.
  הנוכחות של עדי נמצאה בתקופה האחרונה בכל דבר שעשה, בכל דבר
שראה. היו רגעים שאיזה ריח הגיע משומקום, ריח של בושם- שלא יכל
להגיד אם באמת מריח או שהוא רק מדמיין - לא, זה אמיתי, שהזכיר
לו את הריח שלה, כשרכן לנשק את צווארה.
  זכר איך הסמיקה כשנישק את לחיה, סומק אביבי ורענן, תמים -
של אהבות ראשונות.
 
  מעניין איך נראים הגעגועים שלה? אם גם נראים כמו אנשים עם
כינורות וצ'לואים שעושים הרבה רעש ואנשים אחרים שמוחאים כפיים,
ואוויר הלילה, והבטחות על סף הדלת.
  הגעגועים שלו נראו כמו עיכוב. כמו שעיכב אותה ליד דלת ביתה
בפגישה השניה שלהם, כשהגשם החל לרדת והוא רק רצה להרגיש את
גופה החמים עוד רגע אחד לידו, אז עצר אותה ליד חלון ראווה
והתעכב על שטויות. זו הייתה חנות שמשכפלת-מפתחות ומוכרת סיכות.


"הנה, תראי, של המשטרה. זה חשוב מאוד. המשטרה שומרת עלינו בכל
יום ולילה. 'גולני שלי'. תחשבי כמה החיילים האלה מזיעים.
'משפחת פורמן' - בטח לאבא קוראים מוריס והוא שתיין כבד והאמא
היא ברכה ויש להם שתים-עשרה ילדים והכי חמודה זו הקטנה, מורן,
שרק עכשיו צמחו לה שיני בינה והיא צובעת חוברות-צביעה של
דינוזאורים."

היא צחקה ושיתפה פעולה עם המשחק שלו, עד לגבול מסוים, והוא
פשוט לא רצה לתת לה לעזוב. הוא רצה אותה לידו. רצה לקחת אותה
לאמסטרדם לעשן חשיש במקטרות-עץ קטנות, כשהוא עדיין בוצי, אולי
לקחת פטריית הזיה. גם דמיין איך יהיה לגור איתה ובאמת, פשוט,
להכיר אותה קצת יותר טוב.

היה לו איזה מאבק עם עצמו. מדי פעם, לעתים קרובות למדי, בעצם,
התעצב אל ליבו שלא התקשרה. הוא היה רגיל לקשרים אינטנסיביים,
הוא רצה לקפוץ ראש מהדייט הראשון לחברות יומיומית. חבל שבבריכה
לא היו מים. הוא האמין שלפי האמונה שלו ייפול דבר- אם הוא
ייכנע ליאוש, כך גם תהיה המציאות. אם יאמין באופטימיות (היא
אמרה שהיא אוהבת אופטימיות), הכל יסתדר לטובה. הוא החליט לנסות
להיות מאושר מעכשיו ולראות רק את הדברים הטובים בחיים, זאת
אומרת, להמשיך להיות אופטימי, כמו שהיה לפני שחשב פתאום על
האפשרות של לאבד אותה.

החברה הראשונה של דני בגדה בו עם מכור להרואין. איזה תקופה,
כשבאופן רשמי עדיין הייתה החברה שלו, הוא נלווה אליהם כגלגל
שלישי. אבל זה היה קשר מעוות בכל מקרה, שרק גרם לו אינסוף נזק
נפשי אז טוב שהוא נגמר. הוא זכר עכשיו איך סיפרה לו שלבחור
האחר היו רגליים דקות מדי, כי היא הייתה רגילה לשלו, והוא באמת
התנחם בזה. הוא אפילו סלח לה. טיפש כזה.

גם החברה האחרונה שהייתה לו לפני עדי בגדה בו. זה היה בשלב שהם
לא היו באופן רשמי ביחד. היא נסעה ליוון לשבוע של כיף וחופש
ומאחר שהם לא הגיעו להחלטה להישאר ביחד, היא הלכה שם עם איזה
בחור, ישראלי, איטר יד ימינו, שהייתה לו פזילה בעין שמאל ודיבר
ב-ח' ו-ע'. העניין הוא שדני לא ציפה לזה ממנה- אחת הסיבות
שנמשך אליה מלכתכילה הייתה העובדה שהיא הייתה בחורה אימהית
ורגועה והיא השרתה בו תחושה של ביטחון. הוא ודאי היה כמו כלי
שבור שנותץ והודבק אלף פעמים.

כך גם הפעם. הוא נסק עם עדי לפסגות, כי היא התחילה איתו
והזמינה אותו באופן חמוד ומטופש להצגה, עם ניסיון להראות כאילו
לא מדובר בדייט אלא בפגישת עסקים. השקיפות הזו הייתה כה חמודה.
ואז, כשהתנשקו על שפת הנהר בפגישה השנייה שלהם ורסיסי-לילה
הזהירו בשיערה והיא אמרה לו שהיא מכירה את היבשת, הוא חש שהוא
מכיר אותה, ונימים בקולה - כל אלו גרמו לו להאמין שהוא שלה.

אבל אז הוא רדף אחריה קצת יותר מדי והתקשר אליה כל הזמן והיא
לא חזרה אליו כי הייתה עסוקה בלימודים ובעבודה ובעיקר כי לא
ידעה בעצמה מה היא מרגישה לגביו ומהם הסיכויים של הקשר שלהם
להימשך.

"הק...קשר שלנו." גימגמה. היא לא ידעה אם להגדיר זאת כקשר.

ידידה אמרה לו שאולי דווקא בגלל שהיא מרגישה הרבה לגביו היא לא
התקשרה ולא ידעה מה לעשות.

אבל עכשיו היו לו שני כרטיסים לחופשה, בשבילו ובשבילה, שקנה לו
בן-דודו, אמיר. אמיר היה בחור גבוה ושחרחר עם זקן צרפתי וכרס
קטנה, שהיה גם בן-דוד של דניאל וגם החבר הטוב ביותר שלו, משום
שתמיד היה מוכן להכנס איתו לשיחות ארוכות, לתמוך בו וכן, גם
לבקר אותו בצורה נוקבת לפעמים.

"הנה, בן-דוד," אמר לו אמיר ביום האחרון של דצמבר, והניח על
השולחן את המעטפה הכחולה, "זה בשבילך, אח שלי." זה היה מטופש
שבן-דוד ישתמש במונח 'אח שלי', אבל הייתה בזה גם קרבה יתרה.
"מה זה?" שאל דניאל, הוא היה שקוע בכתיבת הסמינר שלו על הלפטופ
המיושן שלו ולא השגיח בכך שאמיר נכנס.
"תראה לבד. איפה נעמי, אני צריך לדבר איתה."
נעמי הייתה אמו של דניאל.
"היא אצל השכנה, אם בא לך לעלות זו דירה 3', משפחת אשד."
"אשד? מה זה? שם של עץ?"
"לא, לדעתי זה גל, או משהו כזה. א-קיצר, מה זה המעטפה הזאתי?"
"אה, משהו קטן ממני אליך. תסתכל אחר-כך. יאללה, אני זז."
"לא, לאן 'תה הולך? תישאר שניה... לא הצעתי לך אפילו לשתות."
"יש לך ספרייט? בא לי ספרייט!"
"כן, שניה".

הוא שמר את המסמך בשני כוננים (כדי שלא ימחק), באובססיביות מה,
וקם לראות במה מדובר.
"כרטיסי טיסה?"
"אמרתי לך לא להסתכל. נו..."
"מה, אבל למה?"

אמיר חיבק את כתפו ודניאל חש את גופו החם והשרירי כנגדו וחש גם
את עצמו, פתאום, כי אחרי שש שעות עבודה על המחשב חש כמו זומבי
ושכח מעצמו, בעצם.

"החלטתי לצ'פר אותך ואת החברה החדשה שלך בחופשה לירח. תמיד
אמרתי שאתה סוג של אסטרונאוט."

קראתי את המלים הכתובות על הכרטיסים - אכן, כרטיסים לטיסה לירח
עם NASA. היו שם שני כרטיסים כחולים גדולים מבן-גוריון
לקליפורניה ועוד שניים, קטנים יותר, אפורים, שהאותיות עליהם
הוציאו את העיניים (כרטיס לירח, למה מתקמצנים על דיו?), שהיה
רשום בהם באנגלית שהם טובים לטיסה לירח.

"בנאדם, אתה משוגע?" צרח דניאל, "כמה זה עלה לך?"
"בקטנה. אמרתי לך שאני חייב לצ'פר אותך איכשהו מהזכייה ועכשיו
זה הזמן הנכון בשביל זה להגיע אליך."

אמיר זכה במיליון וחצי שקל בפרס הגדול בתחרות 'בר-מזל'
באינטרנט, והוא העביר לכל בן-משפחה נתח הגון מהזכייה להגשים
חלום מטורף. בהחלט נקודה לזכותו - מישהו אחר היה מבזבז את כל
הכסף על עצמו.
לסבא עובדיה הוא קנה ספינה (שסבא כינה: 'מרי-לו') וסוס ערבי
(בשם ז'ק), כי זה משום מה היה תמיד החלום של סבא. לסבתא בלהה
הוא קנה ילדה אוקראינית, כי היא הייתה זקנה מכדי ללדת ובכל זאת
רצתה נורא ילד. לאמא שלו הוא קנה אופנוע של הונדה, אחרי
שהבטיחה שתנהג בזהירות.
אבא שלו, דוד, נפטר שנה לפני הזכיה, כך שלא זכה ליהנות מהפרס.
קרובים יותר רחוקים קיבלו מתנות קטנות יותר, אבל מאחורי כל אחת
מהן הייתה מחשבה וכל אחת הגשימה חלום מאוד מסוים ובכך היה ערכן
גדול.

"אמא שלך רוצה פסנתר-כנף, נכון? אז זה שג'ון לנון ניגן עליו
ב-Imagine  זה קצת מעבר להישג ידי, אבל מצאתי לה פסנתר עם
סאונד שיגרום לה לעשות בתחתונים."
"אל תדבר ככה על אמא שלי", אמרתי לו.
אמיר צחק.

"זה מה שרצית?" שאל. "חופש..."
"ברור, בנאדם. תודה רבה!" חיבקתי אותו חיבוק עז. ידעתי להעריך
דווקא מתנות חומריות. דווקא הן גרמו לי להרגיש טוב. מישהו
שמוכן לתת לך מתנה גדולה.
"וחברה שלך, היא גם תשמח, לא?"
"כן, בטח! אני רק מקווה שיתנו לה חופש מהעבודה..."
"אל תדאג." אמר אמיר, "הנושא כבר טופל. היא התפטרה היום, רק
שזו הפתעה בשבילך. עכשיו הרסתי את ההפתעה. אני כזה מטומטם."
"רגע, אז אתה וכרמית באים איתנו?" כרמית הייתה אשתו הטריה - הם
נישאו רק לפני שלושה חודשים. קיוויתי שהתשובה תהיה שלילית, כי
רציתי להיות רק עם עדי. אולי בחופשה הבאה.
"לא, בנאדם, מצטער, כרמית מצוננת בטירוף." ענה.

זו הייתה התחמקות גסה וברורה בשקריותה. בטח היו לו הסיבות
שלו.

"שתהיה בריאה."
"תודה."

"אז אני אתן לך זמן להתארגן."
"מה להתארגן?"
"אתם יוצאים היום." הסתכלתי על הכרטיס, זה היה נכון.
"מה?? אבל אין לי כלום!!!...."
"מה אתה כבר צריך? עדי באה איתך. היא תהיה הכל בשבילך - אתה
תוכל לאכול אותה, והיא ממש מתוקה אז היא יכולה גם להיות קינוח.
אתה הרי יכול לקרוא אותה כמו ספר, והיא יכולה לשיר לך שירים עם
אקורדים משונים, או את 'כמו צמח בר' של חווה אלברשטין, שאני
מבין שהוא, משום מה, מסיבה מעוותת כלשהי, השיר שלכם."
"אתה לא מכיר את הסיפור?" שאלתי.
"אה?"

"רחל שפירא כתבה אותו על אמא שלה. 'אני יודעת שהדליקה אש זרה
את לילותי'- זה על בלה, אמא שלה. הן היו מאוהבות בתיכון."
"לא נכון! רגע, אז איך זה קשור אליך?"
"אה, כי קראתי את 'אש זרה' של סטיבן קינג בתחנה בפעם הראשונה
שנפגשנו. זה היה בתקופה שכמעט השתגעתי. אתה זוכר את התקופה
הזאת?"
"כן." אמר אמיר, בשעה שמזג לעצמו ספרייט. "רוצה?" שאל כשהבחין
שאני מסתכל.
הנהנתי לשלילה.
"אתה מכיר את הרגעים האלו שהחיים נראים בהם אינסופיים? אני
חושב שכמעט השתגעת בגלל שהיו לפניך יותר מדי אפשרויות פתוחות.
בדיוק סיימת את הלימודים. בדיוק נפרדת מהחברה שלך שעינתה את
הלב שלך. לא היה לך אפילו חבר אחד. ראיתי אותך בתקופות קשות
יותר, אבל בתקופה הזאת היית באמת מבולבל. אתה זוכר שחשבת שאתה
דרקון? "
"אני עדיין חושב ככה."
הוא צחק, "אתה בחור טוב, דן-דן."
התחבקנו.
"עכשיו, תבטיח לי שתעשה שימוש טוב במתנה הזאת. תחשוב מה היה
צריך לקרות כדי שהכרטיסים האלו יגיעו אלייך. זה הפאקינג ירח.
זה לא ראשון-לציון. תבטיח לי שתצלם בשבילי את המכתשים. אני מת
עליהם."
"אוקיי. תודה, בנאדם. רק שתדע שאני מעריך את זה יותר מכל דבר
בעולם. עכשיו אני מבין שהמכתבים שלך היו אמיתיים ושרפתי אותם
בלי סיבה. הייתי בטוח שגם אתה תבגוד בי בסוף, אתה יודע."
"כן, יש לך בעיות אמונה קלות. וזה אחד הדברים שהטיול הזה אמור
לפתור לך. אחת הציפיות שלי זה שתצא ממנו בנאדם מחוזק, שתקבל
טיפה ביטחון, אתה כמו גוזל, הרי. רועד עם כל משב רוח."
"חבל שאתה לא יכול לבוא." שיקרתי.
"אתה יודע איך זה כשמצוננים. יכולתי גם לומר שהיא חופפת את
הראש."
"כן, תודה שלא אמרת את זה. אתה יודע שזה בלתי-הפיך."
"רציתי לבוא." הוא אמר.
הנהנתי.
"טוב, אני קופץ אל משפחת אשד. גל. יפה. אני בטח עוד אתקשר אליך
לפני הטיסה, אבל אם לא, בכל מקרה, קח את זה."

הוא הניח בידי תמונה שלו, עם בלורית, מחייך חיוך לבן רחב, במדי
תרנגולת.

"זאת התמונה הכי טובה שלי." אמר.
"באמת חבל שאתה לא בא."
"כן, אתה יודע עד כמה קשה הדבר, ואת אבדן הנפשות במגפה השחורה.
אני מקווה שקרמיט תחזיק מעמד כי היא חטפה את זה קשה."
"כן, אבל כל הקטע שהייתי צריך לשמוע בוב דילן, כאילו זו תקווה
לדבר הכי טוב שיכול לקרות, והאמנתי שעדי זה דבר טהור ששום דבר
לא יכול לפגוע בו, ולא האמנתי שאאבד את האמונה שלי- חשבתי
שאמונתי היא הנכס היחידי בעצם שיש לי בעולם. זה וטילים לירח.
אבל בכלל לא חשבתי שאני אטוס לירח. ואני בכלל לא יודע אם מגיע
לעדי שאקח אותה לירח- הרי הצעתי לה את הירח פעם אחת והיא
סירבה."
"היי," אמר אמיר, "הפעם היא אמרה כן. אתה יכול לעשות לך שם
במסע הזה, להיות הבנאדם הכי מפורסם בשכונה שלך - אתה יודע איך
קשה לזכות בכבוד אצל הערסים הקטנים האלה. הם עוד יבקשו ממך
חתימות. אנשים ירצו להיות קרובים אליך וידברו אליך בלי מסכות
ואתה תוכל להסתכל אליהם מגבוה, מהירח."
"כן, אבל כולם יראו לי כמו נמלים ויגמרו לי נושאי השיחה. אפילו
על פוליטיקה אף אחד לא ירצה לדבר איתי. גם יש סיכוי שמישהו
יעליל עלי עלילה, או שעדי תקבל פתאום גאווה ותזרוק אותי
לכלבים."
"אני לא מבין למה אתה חושב בצורה כל-כך שלילית. וכל-כך מוזרה.
מה המנגנונים שמפעילים אותך, בן-אדם הזוי שכמוך?"
"בוא לא ניכנס לזה." אמרתי.
"דני..."
"מה?"
"רק תדע שאני אוהב אותך נורא. אתה כמו אח בשבילי. בכל השבילים
שלי."
"אמיר, אתה בשבילי כמו גן-עדן, שהולך ומשתבח משניה לשניה. אני
אוהב אותך כבבת-עיני ואני אף פעם לא אעזוב, ולמרות שהחשש
שתבגוד, שתגנוב לי את החברה, הוא חשש עמוק -  הוא נובע מההערכה
העמוקה שאני רוכש לך. כולה המסע הרגיל לירח. עשינו את זה לא
פעם ולא פעמיים, אה? בעירום אפילו פעמיים. אבל אני עדיין מחכה
לטלפונים שלה. נמאס לי לטוות סיפורי-עלילה מסביב לבנות כדי שהן
יהיו העצם האמיתי בחיים שלי ואני שונא לאכול עוף. לא יודע
למה."
"אני שונא דגים ואוהב רוקנרול. זה משנה משהו?"
"לא."
"זהו. טוב, זזתי. תשמור על עצמך ועליה."

התחבקנו פעם אחרונה.

אחר-כך רצתי לחדר להכין את כל הדברים לנסיעה. שקלתי להתקשר
אליה, אבל מאחר שהייתי כה אכזר אליה בשיחתנו האחרונה וקיללתי
את אם-אמה, הטלתי עליה פולסא דה-נורא וישנתי בקברי-שייח
פתוחים, החלטתי לתת לה להתקשר אלי, שאדע שהיא רוצה. גם אמרתי
לה שאני מחכה לשיחה ממנה. היא ידעה שאני רוצה שתתקשר. היא
השמיעה לי פעם את כל Stairway to Heaven, באחד הלילות שניהלנו
את השיחות שלנו בלי בגדים, שנמשכו אל תוך הלילה. אה, זה לא היה
איתה אלא עם איילה.

במקום זה התקשרתי לחבר שלי, אדון. איך צוחקים על השם שלו
בחבר'ה שלנו. אבל הוא הטיפוס הכי חמוד בעולם- הוא מוסכניק,
תמיד עם בדיחה חדשה, גסה או לא גסה. הוא שמנמן כזה, עם זיפים,
ועיניים בוערות ואף סמורי. הוא תמיד משמח אותי.
דחפתי דברים למזוודה כאילו אין מחר. הנחתי שאני יכול לא לקחת
כלום ואולי זה באמת יהיה כיף, אבל הרגשתי איזה צורך לדחוף
דברים לתוך מזוודה. אז דחפתי לתוכה את החולצה האדומה שלי ואת
חולצת הפסים שלה, ששכחה אצלי. ואת התנ"ך, מגבת, עותק של 'מלחמת
העולמות' ואת האוספים הראשון והשני של קווין. דחפתי לשם כמה
מחברות ריקות כדי למלא אותם בשטויות שינבעו ממוחי החולני אם
אהיה בודד וארצה לשנות את מצב רוחי- אם יעלה צורך כלשהו להיכנס
ואז לצאת מעצבות. להעלות ניצוצות לקדושה וכו'.

"אדון? מה קורה גבר?"
"הכל דבש, אחי, אל תאמין למי שאומר לך אחרת."
"מי יאמר לי אחרת?"
"לא יודע, יש בשכונה שלך כל מיני פרצופים שאני לא אוהב. שמקשים
עלי לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. עזוב, זו סתם הקטנוניות
שלי. היי- אני לא מושלם. גם אתה לא, נכון?"
"לא יודע..." אמרתי.
"טוב, אתה אולי בעצם כן. יש בך כמה וכמה מעלות מובחרות. איך
אפשר לעזור לך ביום שמש נפלא זה?"
"אתה לא תאמין. קיבלתי מבן-דוד שלי כרטיס טיסה לירח."
"בן-זונה! את מי אתה לוקח איתך?"
"חשבתי לקחת אותך, אבל אתה שמן מדי - החללית לא תמריא."
"מצחיק מאוד. את עדי-די?"
"תשובה נכונה."
"אני שמח בשבילך, בנאדם. אבל אז אני חושב על זה שזה לא אני ולא
יכול לישון לילות, ונשטף בגשם, ואוזל. אני ואתה אנשים רגישים
מדי. רגישים לכל זיק של תקווה וקשה לנו לישון כמו שצריך בגלל
זה. ועדיין, לא רוצים להיעלם, להתפוגג במרוצת-החיים. לא רגילים
גם לנשמות אחרות, לקיום שלהם באותו עולם איתנו, לעובדה שהן
נושמות את אותו אוויר. אלא אם אותן נשמות הן בנות, כי אז
הנשימה שלהן הופכת את אותו אוויר לנעים יותר, איכשהו. כן, נעים
זאת המילה. אז עוד וי שאתה יכול לסמן ברשימה - ירח. לקחת אותה
כבר לרכב על סוסים בלונה-פארק, מרחת את כל-כולה בדבש ודמיינת
שאתה פו הדוב. לקחת אותה לאתר בנייה בנתניה כדי להראות לה איך
אף בית לא יבנה ללא השגחה עליונה. ליטפת אותה כשהרגישה רע.
רצית שהיא תהיה הילדה החדשה של אמא שלך, אבל פחדת קצת ממה
שיכול להיות, כי היא כמו דמות שיצאה מתוך אחד הסיפורים ההזויים
שלך. רחוק מכל דבר אחר שאי פעם היה בחיים שלך, כמו כל דבר שאי
פעם היה בחיים שלך! הכול חדש! לא צועדים לתוך אותו נהר פעמיים,
אמר הרקליטוס, אבל אתה צעדת גם צעדת אל תוך אותו נהר, פעם, גם
פעמיים. ונרטבת כולך. וגם נזרקת מהעגלה, ואבא חוזר ואומר
תעזבנו יום יעזבך יומיים, והכוונה לא לאלף, אלא לאותו בונה
בניינים, ששנייה מרים אותך לפסגות שמיים, מטיס אותך לירח עם
כרטיס הפתעה, מדבר איתך בקול שלך, שניה חבר הכי טוב שלך, שניה
אחר-כך זורק אותך לאדמה, מנפץ אותך. מבין את התהליך?"
"העניין הוא לא הבנה של תהליך - בכל שנייה מתרחש יותר ממה
שנוכל לדעת, אבל אנחנו בכלים הפשוטים שלנו טסים פתאום לירח.
מצטער שזה לא איתך, אח שלי, אבל חלק ממך אני רואה בה והיא באה
איתי לשם. אתה תמיד מצחיק אותי והיא לפעמים, ברגעים מאוד
מסוימים שלה, אבל בנות בדרך -כלל לא מצחיקות אותי, הן חסרות כל
חוש הומור, אבל לה יש את הרגעים שלה, לפעמים עדי-די מצחיקה."
"א-קיצר, אתה שומע, אני צריך לזוז... לי יש טיסה למאדים לתפוס.
היית מאמין? אתה נוסע לירח ואני למאדים- אנחנו מסודרים
בחיים."
"באמת?"
"כן, אתה לא תאמין, אח שלי זכה ב-'בר-מזל'. הוא השקיע חצי
בתרומות ליתומים ואלמנות והשאר הלך כולו אלי, לכרטיס אדום
למאדים. מה אתה אומר, יש שם חיים?"
"אני בטוח שאתה תביא איתך מנה גדושה. אתה כל-כך מלא חיים."
"אני אקח את זה כמחמאה. מאיזה בסיס אתה יוצא?"
"מאל-פאסו, קליפורניה." אני אומר, אחרי שבודק בכרטיס.
"לא! גם אני! נוכל לנסוע לשם ביחד. זאת אומרת, אם אני לא אפריע
לך ולעדי-די. לא רוצה להיות הטרול שיעיב על הנסיכה שלך."
"זה בסדר, אתה לא שרק. אתה סתם בנאדם שאוכל יותר מדי. זה לא
עצמות רחבות, תצא מזה בנאדם."
"צוחק על המשקל שלי, אה? נו, טוב. אתה לא הראשון וגם לא
האחרון, אני מניח. אם זה עושה לך טוב..."
וכך המשכנו לקשקש, עד שהמזוודה הייתה ארוזה.


"E-Tu" אמרה עדי-די לשפופרת וניתקה.
אלוהים, מה אני אעשה. אמרה לעצמה. יש לי שתי עבודות להגיש עד
יום שלישי הבא, אני לא רואה איך אני מסיימת אחת.

"סליחה?"
הדובר היה גבר מבוגר בעל חזות בריטית, עם מונוקל, שהחזיק
מזוודת כרום אדומה.
"כן, איך אפשר לעזור לך?"
"פה זה הטרמינל?" שאל בעברית עם מבטא אנגלי.
"לא. שם, תלך למעבר הזה, אחריו יש את המדרגות הנעות האלה. אתה
רואה?"
הוא הנהן.
"Par Le Vou Francais?" שאל לפתע.
"מה?"
"אה," הוא צחק. "דיברת קודם צרפתית, לא?"
עכשיו הבחינה שהחזות שלא אירופאית והמבטא שלו צרפתי ולא בריטי.
לא יודעת למה חשבתי בריטי.
"אה, לא... זה היה סתם. אני מדברת קצת צרפתית. אתה מגיע מצרפת
עכשיו?"
"כן, אל תשאלי. הנסיעה הייתה פשוט זוועה. ישבה לידי אישה אחת
שפשוט קשקשה לי במוח כל הנסיעה." הוא צחק, "והפריעה לי לקרוא
את זה." הוא הראה לה ספר צרפתי בכריכה רכה. בטח צופן
דה-וינצ'י."
"לא הפסד גדול. נחמד, לא יותר."
"קראת את זה?"
"כן. הקודם שלו היה יותר טוב."

"סליחה". אמרה אישה אחת שעמדה מאחוריהם. "איזה חוצפה." אמרה,
"אתם הולכים לדבר ככה כל היום?"
"סליחה" אמרה עדי-די. "Merci" אמר האדון וקרץ לדידי, שחייכה
אליו.
"אתם צוחקים עלי?" שאלה האישה.
"לא!" אמרה דידי, "סליחה. איך אפשר לעזור לך?"
"בעלי איבד את הכרטיסים שלנו."
"שלום." אמר הבעל, גבר כנוע, קטן וצנום, שנשרך אחרי אשתו.
האישה עצמה הייתה אפורת שיער, אך עם פנים חביבות. הגבר הצרפתי
חייך אליהם בהתנשאות וליטף את מזוודתו בחיבה.
"טוב, אתם צריכים לגשת לדלפקים שם, את רואה."
"לא יכול להיות." אמרה האישה. "משם שלחו אותי אלייך."
"זו בטח טעות," אמרה דידי, "תני לי לבדוק." היא התקשרה
באינטרקום.
"יעל, יש כאן גברת שאומרת שבעלה איבד את הכרטיסים שלהם. שלחת
אותה אלי?"
"זאת המעצבנת הזאת עם השיער האפור? הצלחת להבין מה היא רוצה?
ניסינו שעה להבין מה היא רוצה."
דידי חייכה אליהם. "בעלה איבד את הכרטיסים. אפשר לשלוח אותה
אלייך?"
"תני לי לדבר איתה." אמרה האישה וחטפה לדידי את השפופרת.
"הלו? חמודה, תדעי לך ששמעתי מה אמרת ואני מתכוונת ללכת עם זה
להנהלה. זאת פשוט חוצפה מה שמתנהל כאן."
"גברת," התערב הגבר הצרפתי, "אין טעם לעשות כאן בלאגן."
"סליחה," אמרה האישה בכעס, "אבל לא אמרו לך אף פעם לא להתערב
בעניינים שלא שלך? אני הולכת להרים את המקום הזה על
הבריקדות."
בעלה שלח לכולם מבטים מתנצלים, כאילו הוא זה שצעק על כולם לפני
שנייה.  
"את באמת בסדר." אמרה לה האישה. כעבור רגע ראתה אותה דידי
מפריעה צועקת על יעל.
"אבסורד." אמר הגבר הצרפתי, כשנשארו לבד. "היא קטעה אותנו
באמצע שיחה מעניינת בהחלט. לא מפריע לך שאני מדבר איתך, נכון?
אין כאן אנשים..."
"לא, זה בסדר גמור. אז הנסיעה לא הייתה משהו?"
"לא, הגברת הזאת קישקשה לי במוח כל השיחה. נו, כמו זאת עכשיו.
יש לי מין מזל כזה, את יודעת. קצת שקט, זה כל מה שבנאדם מבקש
בטיסה."
"מאיפה אתה בצרפת, אפשר לשאול?"
"אני מפריס. לא הצגתי את עצמי. נעים מאוד, שאול. שאול טלרמן."
"עדי כץ. אבל אתה יכול לקרוא לי די-די."
"אני חייב להגיד לך, את מאוד נחמדה."
"תודה."
"אני עכשיו נוסע לועידה בירושלים. מלון דוד, מכירה?"
דידי הנהנה.
"אני עובד ב'אליאנס'. מכירה? איש שמן עם צמיגים שנראה כמו
קספר... רוח רפאים?"
דידי הנהנה לשלילה.
"אנחנו מייצרים צמיגים, וגומי. חברה מאוד טובה. זאת בעצם חופשה
של שבועיים, מהמשפחה, מהילדים... הם חמודים, אבל... הרבה רעש.
את יודעת."
דידי הנהנה. היא לא ידעה, כי לא היו לה ילדים, אך היא יכלה
לשער.
"אני מתכוון לעשות הרבה כיף. לנסוע לתל-אביב ולנתניה, יש לי שם
משפחה. ללכת לים הרבה. אולי לעשות ג'וגינג, ... לעשות אקשן,
מבינה?"
מאחר שהבינה את הכיוון שתופסת השיחה, אמרה:
"היה נעים מאוד לדבר איתך, שאול. אני מקווה שתהנה מאוד
בישראל."
"או," אמר, "אבל חשבתי שתשתי איתי כוס קפה בסוף המשמרת. נו, לא
נורא. אני צריך לזוז, בכל מקרה. שיהיו לך חיים יפים."
"תודה". לחשה כמעט דידי.
"Ourovouir".
"Dacor , Bon Voyage".
הוא אמר משהו בצרפתית גבוהה, צוחק, משהו שלא הבינה, ונפנף
לשלום, תוך כדי הליכה.

היום טמן בחובו אנשים מעניינים. היא השתדלה לפקוח עיניים
ואוזניים ולשמוע כמה שיותר סיפורים. והיא שמעה הרבה.

בהפסקה היא ישבה עם קרן ואמנדה, והן הביטו דרך חלון הזכוכית
הגדול במטוסים הנוחתים, בעודן לועסות את ארוחות-הצהריים שלהן,
ומרוקנות את כוסות האייס-קפה שלהן.

"בנים זה דבר כזה דפוק." אמרה קרן.
אמנדה צחקה.
"לא, באמת. אני לא רוצה לספר לכן מה חבר שלי עשה לי אתמול."
"נו, תספרי." אמרה דידי.
"טוב, אבל זה לא יהיה נחמד. קבענו בשמונה בפיצה, ואתן מכירות
אותו, הוא מאחר חצי-שעה, שעה, מינימום. אבל הפעם אני מחכה איזה
שעתיים, בינתיים כזה סוגרים את החנויות. אין אנשים ברחוב. אתם
קולטות? הוא מגיע לי באחד-עשרה וחצי ושואל אם אני מחכה לו הרבה
זמן. אני צועקת עליו: בא לי להביא לך סטירה, יא דפוק? מה אתה
נותן לי לחכות לך שעתיים בקור? ומה הוא אומר לי? נרדמתי."
אמנדה ודידי צחקו.
"הוא לפחות הגיע בסוף" אמרה דידי.
"כן, כבר קרה שהוא לא הגיע. זה בעיקר נוטה לקרות כשיש
משחק..."
"מה את רוצה, הוא נרדם." אמרה אמנדה, "קורה."
"שלא יקרה כשהוא אמור לפגוש איתי. שייתן קצת רספקט לחברה שלו,
זה מה שאני אומרת."

"חכו שניה". אמרתי, "יש לי טלפון".
זה היה אמיר, בן-דוד של דניאל.

"דידי?"
"אמיר. מה המצב?"
חיבבתי את אמיר. הייתה בו רוח נעורים פראית.
"חצב. יש לי הפתעה בשבילך."
"מה? נו, תגלה..."
"קניתי לך ולדן-דן כרטיסים לירח. אמרת שאת רוצה לטוס לירח,
נכון?"
"אתה רציני?"
"כמו זבולון המר. אני נוסע אליו עכשיו לתת לו אותם."
"יו, אבל מה אני אעשה עם העבודה? ועם העבודות?"
"תשרפי אותן, תעלי אותן באש ותרקדי מסביב למדורה. את תהיי
הצ'יף. אני אביא לך את הבנזין, אם את רוצה. מה זה העבודות
לעומת הטיול לירח שתמיד רצית?"
"אני לא יכולה לבטל חלק כזה חשוב בחיים שלי בגלל שבא לך לקחת
אותנו לירח פתאום."
"עזבי שטויות, תתפטרי."
"אין מצב. זו הקריירה שלי והקריירה האקדמית שלי."
"מה אני אגיד, שכנעת אותי. ברור שזה יותר חשוב מהכל."
"נו, אתה יודע שאני נורא רוצה ללכת. לעוף, זאת אומרת."
"נו, אז אני כמו רד בול, נותן לך כנפיים."
"ונראה לך שדניאל ירצה ללכת?"
"אני משוכנע בכך בעומק לבי."
"והוא לא יעזוב אותי לרחף בחלל? אתה יודע שאני מפחדת
מחייזרים?"
"טוב, אני לא יכול להגיד לך שבחלל אין ציפורים, אבל אני יכול
להבטיח לך שהצוות של החללית הוא הכי טוב שיש. אין מצב שיחזור
המקרה של אילן רמון ז"ל".
"מי - האסטרונאוט הכי מפוזר?"
"די, די, מספיק עם הבדיחות השחורות האלה." אמר, צוחק, "הכנתי
לכם באמת משהו מיוחד. את יודעת שאני מגשים את החלומות של כל
בני המשפחה שלי, אני מין עוזי חיטמן הדור הבא. 'חלום עליכם' של
אמיר. ואת אפילו לא חלק מהמשפחה. איזה טרמפ מצויין את מקבלת
פה."
"אני לא מאמינה שאתה מנסה לשכנע אותי להתפטר. דניאל דיבר איתך?
הוא ביקש שתעשה את זה? ובעצם אין ירח וזו עוד אחת מהשטויות
שלכם? שאתם עובדים על אנשים?"
"לא, חמודה, הפעם זה על אמת. Trust Me. Do You Trust Me?"
"ביום שזה יקרה..."
"טוב, א-קיצר, הגיע הזמן להתפטר. את לוקחת את העבודה והלימודים
יותר מדי לראש ומתעלמת מהדברים החשובים בחיים. במצב אחר הייתי
אומר לך לשים הכל על אש קטנה, אבל במקרה הספציפי הזה. טיסה
לירח, את קולטת? יש אנשים שהיו נותנים את החיים שלהם בשביל
טיול כזה, ואת שוקלת: המממ, זה שווה את ההליכה? הירח, זה גבוה,
לא?"

דידי צחקה. אותו אמיר.

"טוב!" אמרה, בהחלטה רגעית. "זה בדיוק כמו הפעם שסרבתי לדניאל
לקחת אותי לטיול בכדור-פורח. אמנם נורא רציתי כשהייתי
ילדה..."
"אז מה את אומרת?"
דידי חיכתה לרגע בשביל המתח הדרמטי.
"תכינו את המזוודות!"
"יופי!" אמר אמיר. "לא תתחרטי!"


"בנות," אמרה דידי, "אני טסה לירח."

אמנדה העלתה את מבטה מכוס האייס-קפה שלה.
"וואלה?" שאלה קרן, בקול הכי אגבי שלה, כדי שלא ישמעו שהיא
מקנאת.
"אמיר קנה לי ולדני כרטיסים..."
"כן, הרבה אנשים טסים עכשיו לחלל." אמרה קרן.
"אולי תיקחי אותנו איתך?" אמרה אמנדה.
דידי חייכה וחיבקה אותן, היא החלה לחוש התרגשות לקראת הטיסה.


דניאל ואדון הגיעו לשדה התעופה בן-גוריון, אחרי נסיעה של
צחוקים בסובארו הישנה של האמא האירית של אדון.
דידי הגיעה חמש דקות אחריהן.
דניאל עטף אותה בחיבוק עולמי.

לרגע הם היו בכל המערות בהן היו אי פעם דובים, החליקו
בגלגיליות בכל הפארקים היפים, עפו ברוח ורקדו ריקודים משונים
עם טיפות המים שטפטפו. זה היה כמעט כמו טיול לירח בפני עצמו.

בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, בשעת שקיעה, עלו דידי ודניאל על
המטוס לקליפורניה.
שמונה שעות אחר-כך אפשר היה לתפוס אותם ישנים בתאי ההקפאה שלהם
- הם נראו כמו בובות שעווה חסרות רוח-חיים.

אני הערתי אותם, לפני שאמא שלי נכנסה לחדר וראתה את הציור
שציירתי על כל הקירות, של קורי -עכביש של מה שאני מרגיש
לגבייך, נזפה בי, הסירה את הכתר מראשי והשליכה אותו על אדמת
הביצה. הערתי אותם ובירכתי אותם, כי תמיד רציתי אותם על הירח
שלי. זה איכשהו נראה לי מתאים.  
הם שאלו איפה את ונאלצתי לשקר ולהגיד שנשארת בבית הורייך כי לא
הייתה לך מכונית.
הם אמרו שיכולת לקחת מונית.